שוב לא אותה אישה ביישנית / אילנה עשור

כשחגגתי את יום הולדתי ה- 49 קיוויתי שהזמן יעצר מלכת…

בכל זאת 40 נשמע הרבה יותר טוב מ 50.

כששאלו אותי, בשילוב קריצונת: "בת כמה את?"

התשובה האוטמטית שיצאה לי מהפה הייתה" "40 +, אבל מי סופר" (עובדתית זה נכון).

ואז הוא הגיע בצעדי ענק, כמי שאי אפשר לחמוק ממנו, יום הולדת 50.

עגול ומכובד, כיאה לו.

כן, הוא אומנם רק מספר, ובכל זאת חששתי מפניו, אנשים בני 50, נראו לי כבר ממש אנשים…

"יום הולדת 50 !" ואני חגגתי אותו באופן מאושר מעבר לכל החששות שלי.

המשפחה והחברים עטפו אותי באהבה והפכו את החששות למטעמי מימונה מתוקים.

 האומנם?

ביום זה מעודי מתפנקת במסאג', עלו בי אותן המחשבות.

איך זה שפתאום אני רואה את החיים כל כך יפים.

כל דבר נראה לי מדהים, וגורם לי לאושר.

האם אלו הן תובנות גיל 50 ?, הדרך שעברתי ?, אולי אני נמצאת בשלב ל כך מדהים בצורה יוצאת דופן ?

בכל זאת זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת מסאג' ולא הפעם הראשונה שהמשפחה מפנקת אותי ביום ההולדת.

אז למה זה ואיך זה שהפעם, דווקא הפעם, החיוך לא סר מפניי, והלב מתמלא באושר .

אולי אני זו שהשתנתי בעשור האחרון ,התבגרתי , וצמחתי ברמה האישית…. מי יודע…

אני בהחלט לא אותה אישה שהייתי לפני עשור.

כבר לא ביקורתית כפי שהייתי…

פתוחה לרעיונות גם כאלו שסותרים לגמרי את תפיסת עולמי.

שוב לא אותה פרפקציוניסטית.

מסתפקת אפילו בטוב… ולא רק במצוין!.

מחייכת הרבה יותר ויודעת להעריך כל רגע קסום בחיי.

למעשה אני צופה בכל רגעי החיים דרך פרספקטיבה אחרת, שונה מהאוטומט שהיה טבוע בי.

אני רוקדת ומביטה במראה ונהנית מעצמי,

הקימורים שהתווספו לגופי מדגישים את הנשיות שבי,

הם אינם מביכים אותי עוד ואני חיה איתם בשלום.

ריקוד הזומבה הפך להיות חלק משמעותי בחיי,

שעה שלמה שאני מקדישה לעצמי, להוויה שלי כאחת הבנות הצעירות הרוקדות לצידי.

אני נהנית מכל ריקוד, מכל צחוק מהאוירה ומהבנות הצעירות, השיחות שלהן מזכירות לי נשכחות

ומחדדות לי את התחושה של כמה שאני מבורכת.

אני מביטה על אישי היקר, שצמוד אלי כבר 34 שנים, הגיל התחיל לחרוט את סימניו גם בגבר שלצידי, עדיין נאה בטירוף.

(עדיין מקננת בי השאלה איך הוא בחר בי כשיכל לבחור בבחורות הרבה יותר יפות ממני, מה הוא רואה בי שבעיניו אני יפה).

איזו כברת דרך עברנו יחד, רכבת הרים של רגשות ומצבים.

אני מחבקת אותו מאחור ומסתכלת על שנינו במראה.

חושבת על הסקס של אתמול בערב, וצמרמורת עוברת בגבי.

גם כאן עברתי שינוי של 180 מעלות.

שוב לא אותה אישה ביישנית שלא מעיזה להגיד מה היא אוהבת ורוצה.

בביטחון מוחלט מכוונת את אישי למטרה,

לוחשת לו מה אני אוהבת ונהנית מכל רגע של עשיית אהבה.

איזה גילוי מדהים.

שואלת את עצמי מהיכן קיבלתי את הביטחון הזה?

האם זה גם חלק מההתבגרות?

למה הייתי צריכה לחיות 50 שנים כדי להיפתח לאיש שאני כל כך אוהבת.

כל פעם אני מגלה מחדש כמה הוא אוהב אותי, כמה הוא משקיע בי,

הוא תמיד השקיע רק שאני לא ידעתי לראות דרך העיניים הנכונות.

אני מברכת את גיל ה- 50:

קיבלתי איתו קמטים חדשים וגם קימורים בגופי אבל יותר מכל קיבלתי תובנות חיים.

תובנות שיעשירו את חיי ב- 20 השנים הבאות.

מודה אני על כל מה שקיבלתי, על כל מה שיש לי.

על העושר הפנימי שלי, בורכתי במשפחה נפלאה, קריירה שאני אוהבת.

אני מאגדת סביבי אנשים מכל שכבות הגיל מכל הסוגים ונהנית מכל יום בחיי.

האינטראקציה עם האנשים סביבי גורמת לי לספוג את הסביבה לקבל את האהבה שניתנת לי.

לאהוב ללא ציפייה לתמורה, זאת אני בהוויתי.

חורטת בליבי את התחושה הזאת העילאית של האושר ומקבלת באהבה את גיל ה – 50 שלי.

אמרתי כבר 40+ ?……..

לקריאת ראיון התערוכה עם אילנה 

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: אילנה עשור, צילום: עמית בהט, עיצוב תמונה: סהר גרופר