לאחר מירוץ גבעתיים הרגשתי מסופקת, הרגשתי שיש לי מה לתת לאן לשאוף,
צאלה נהייתה עבורי כמו אמא שנייה.
הקשר בינינו התהדק יותר ויותר וכל שבוע חלף בציפייה לפגישה הבאה, לאימון הבא, שם אני שוכחת מהכל.
מכל הצרות, מהמציאות היומיומית… למעשה בורחת לשעה שלמה ומתפקסת על המטרה שלי.
לתת הכל להזיע כמה שיותר לעבוד קשה הכל למען המטרה!.
אני מרגישה ברת מזל, מרגישה גאווה, צועדת קדימה בראש מורם, לא מתביישת, לא עצובה, לא מוותרת!.
במהלך האימונים צאלה פתחה סטודיו משלה, והציעה לי להצטרף לסטודיו בו מתאמנות בנות בלבד בקבוצות ועושות בערך אותו דבר כמוני.
די חששתי… אני שלא אוהבת להיחשף…
ובטח לא להתחיל לעשות כושר ולזוז ליד בנות שאני בקושי מכירה.
עניתי לה ..שאחשוב על זה.
כעבור שבוע …אחרי שליבנתי עם עצמי את כל הפחדים שלי…
הסברתי לצאלה שאני מפחדת לחשוף את עצמי, אני פוחדת ללכת.
צאלה הבינה אותי, אך לא ויתרה ואמרה: "עדי זו הזדמנות להתמודד מול עוד דבר בחיים אני מבטיחה לעזור לך".
הסכמתי …רק אחרי שביקשתי ממנה מפורשות שתדאג לי לאורך כל האימון ותעזור לי להתמודד עם הדימוי העצמי והגופני שלי.
שעדיין …לא קיבלתי אותו כמו שהוא איך שהוא.
ביקשתי ממנה: "את לא מורידה ממני את העיניים, אני צריכה אותך תביני שזה משהו גדול עבורי".
היא אישרה כמו שרק צאלה יודעת לאשר, ונסענו לאימון.
ישבתי באוטו, עדיין לא בטוחה אם עשיתי משהו נכון.
צאלה הייתה עסוקה בניהול שיחות טלפון חשובות ואני בעצמי.
העסקתי את עצמי בשאלות מאוד גדולות מה אני אעשה שם…
ומה עם אני אהיה הכי שמנה שם… הכי גדולה…
וכולן יסתכלו עליי ויגידו לעצמן: מה הבטטה הזו עושה פה.
כשהתקרבנו לסטודיו צאלה אמרה: "עדי, זה כמו אימון רגיל ואני אקיים את הבטחתי לשמור עלייך".
ממש אימון רגיל בו 10 בנות רק מסתכלות עליי ובוחנות כל תנועה שלי… זה מה שעבר לי בראש.
הגענו לסטודיו וכמה בנות המתינו מחוץ לדלת הנעולה.
צאלה פתחה את הדלת ואני באותו הזמן מביטה בצאלה ובלרצפה, לסירוגין.
לא יכולתי להרים את המבט, לא יכולתי להסתכל עליהן.
נכנסתי לחלל הסטודיו, וצאלה הלכה לסדר את המוסיקה ולתלות את רצועות הtrx .
באותו רגע הרגשתי כאילו נזרקתי למים עמוקים, הוצפתי בהמון רגשות שהייתי צריכה להתמודד איתם לבדי באותו הזמן.
הבנות החלו לדבר אחת עם השנייה ואני… שתקתי.
תפסתי את המקום הכי קרוב לצאלה, ככה שלא יהיה מצב שלא אהיה איתה בקשר עין .
ארגנתי את הבגדים שלי על הגוף, כדי שלא חס וחלילה השומן שלי לא יחליט להציץ החוצה לראות מה קורה באימון.
הבנתי שזה הזמן שלי להתמודד עם עצמי.
התחילו להגיע עוד ועוד בנות לסטודיו.
ראיתי עוד מישהי שהייתה אפילו יותר שמנה ממני וחשתי באיזשהוא מקום הקלה מסויימת.
צאלה הפעילה את המוזיקה והבנות תפסו מקומות והאימון התחיל.
לאורך האימון התמקדתי בדבר אחד: בצאלה ! כדי לנסות שלא לשים לב לדברים הרעים שעברו לי בראש.
עבדתי קשה באימון הזה וצאלה הסתכלה עליי כל הזמן ובין תרגיל לתרגיל ממש הסתכלה לראות שאני בסדר,
הרגשתי שאני נותנת לה אישור להתקדם לתרגיל הבא.
הרגשתי באותו הרגע שיש מישהי שאני יכולה לסמוך עליה,
נרגעתי והתחלתי להגביר קצב.
האימון הסתיים ואני בחיים…….
עזרתי לצאלה לסדר את הסטודיו ולסגור אותו.
תוך כדי דיברנו וקיבלתי ממנה פידבקים שנתנו לי עוד כוח.
מאותו האימוןץץץ אני מגיעה לסטודיו 3 פעמים בשבוע (לא ייאמן???)
הצלחתי להתמודד עם הפחדים שלי ולהגיד לעצמי סופסוף זאת אני!!!
אני מקבלת את עצמי איך שאני.
אין אני לא טובה או כן טובה…
יש לי מטרה, יש בי ניצחון!
מאז כל אימון הוא ניצחון עבורי!!!
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עדי גוט תמונה: עדי גוט.
כתיבת תגובה