אני בת 42 עם ניסיון חיים של בת 60.
אמיתי, ממש לא סופרלטיב.
התחתנתי, התגרשתי, המשכתי קדימה…
התקדמתי בקריירה והפתעתי מאוד.
בעיקר את עצמי.
"רק בטוב" משרת אותי בעיקר ביכולת לא לפחד משינויים מתוך האמונה שמה שלא יהיה, יהיה טוב כי אני שולטת העיקרית במצבי.
הספורט שלי: רכיבה וריצה נתנו לי כוחות, כלים, הבנה שיש בי את היכולות להצליח ולהתקדם…
אני רוכבת שטח כבר 7 שנים תמימות (חתיכת פז"מ).
מפגש אקראי עם רוכב שהציע לי "התנסות לא מחייבת" על אופני שטח ישנות,
חשפו בפני פעילות שכיום מהווה חלק בלתי נפרד מחיי.
התחלתי לרכוב לבדי, ככה כן… בלי מדריך, בלי קבוצה, אני עם עצמי (אולי הייתי זקוקה לזמן איכות איתי).
לרכיבה הזו התלוו להם חששות וזהירות עודפת בירידות.
את המנטורים שלי אספתי בשטח, בשבילים, בין אדמת כורכר לסינגל, ומהם למדתי, צמחתי, והתמקצעתי.
רכיבה (מניסיון אישי…) לא לומדים בתיאוריה וגם לא בהתכתבות והדבר דרש ממני אימונים והתמדה.
המנטרות… כן, כן אותן מנטרות שגמעתי בצמא, הן אלה המשרתות אותי עד עצם היום הזה,
זו לא אגדה אורבנית ולא סיפור ילדים ותכלס המילים….."רק בטוב" הפכו למנטרת חיי.
לפני חמש שנים הרגשתי שזה הזמן לעלות כיתה ולהכניס נופח מקצועי וחברתי לרכיבות.
חיפשתי קבוצה שתתאים לי מכל הבחינות והצטרפתי לקבוצת ר.ו.ן – קבוצת נשים רוכבות ונהנות (נא להוריד את החיוך …..)
למדתי חשיבותה של קבוצה מהי, התמיכה החברתית והנפשית היוו עבורי מקור כוח והרגשתי איך אני מתקדמת ונהנית.
אנו העם הנשי, עם סגולה שכזה: אנו יודעות להמריץ, לדרבן, להעצים, לפרגן, ובעיקר,
יודעות להכיל האחת את הקשיים של השנייה, את האתגרים שלה ולקבל את המקום שלה בקבוצה ומחוצה לה.
בשנה האחרונה, הרכיבה הוסיפה גוון ונהייתה מפעילות חברתית, לאתגר אישי ומושא כמיהה להצלחה אישית.
רכיבות עם רוכבים מנוסים, השתתפות במרוצים ואפילו … (אימל'ה) יעד אחד מאתגר בדמות האפיק בספטמבר.
כל אלו מהווים עבורי פתיח להצלחה אישית בחיים.
האנרגיות שמגיעות מהרכיבה משרתות אותי בעבודה ובבית בלהטטנות בין משימות,
בקידומים בין תפקידים, הבנים שלי, (על אף שלא נדבקו בחיידק האופניים), תומכים ומעודדים.
הם צמחו לבית ספורטיבי ואקטיבי ומראים ניצנים של דור המשך בתחומי ספורט אחרים.
אני מרגישה בעיקר שאני חיה את החיים: החיות , החיוניות והחיוביות מלווה אותי בחיים.
כי …אין על החיים האלה, והכל לטובה…
הריצה נכנסה לחיי באופן מפתיע.
שנים חייתי תחת תפיסה מוטעית שאני לא מסוגלת לרוץ !
שורף בחזה, כבד מדי על הברכיים, דופק את הגב…
עד שלפני שלוש שנים חברה שיתפה אותי בשאיפתה להיות חלק ממרוץ הלילה של נייקי בתל אביב.
תיאור החוויה הדליק אותי.
בום הפנסים נדלקו: ססגוניות הרחובות בתל אביב בלילה,
אנרגיות ממוסיקה קיצבית, מסיבת רחוב ענקית של אנשים בתנועה…
ואני חיפשתי דרך לזיכוך נפשי – רק אני והמוסיקה שלי.
האימונים החלו בשילוב הליכה עם קטעי ריצה קצרצרים, שהלכו והתארכו עד השלב המרגש
של ריצה רצופה לאורך 10 קילומטרים.
לאותה חוויה אורבנית ראשונה, התווספו אימונים בשטח וגם מספר מרוצים מסוגים שונים
ואפילו מרתון אחד ארוך ומאתגר – תל אביב 2015! הללויה!!!!
שלא כמו באופניים, הריצה עבורי היא חוויה מאוד אישית.
אני מוצאת לעצמי את היעדים, מסדרת לוחות זמנים ואימונים ובד בבד גם מלקטת הצלחות.
אחד מיתרונות הפייסבוק שהוא דואג להזכיר לי את החוויות של השנים האחרונות.
אין ספק שהצצה לפרופיל שלי משקף עד כמה הספורט הוא חלק בלתי נפרד מחיי,
ועד כמה נוצרה לי רשת חברתית מגוונת ועניפה ובעיקר חיי מלאים באופטימיות,
חיות וביטחון עצמי ובסופו של דבר … רק בטוב!
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שלומית קינר בן-איש תמונה: שלומית קינר בן-איש
כתיבת תגובה