נולדתי בלנינגרד (כיום סנט פטרבורג) לפני 48.5 שנים.
ילדה שקטה מופנמת וחולנית, כל קשר ביני לבין ספורט לא יכול היה להתקיים.
בגן הילדים התקשיתי בפעולות מוטוריות פשוטות כמו: גרבת גרביונים, ופעמים רבות עד שסיימתי להתלבש הסתיימה לה גם ההפסקה בחצר…
העדפתי לקרוא ולדפדף בספרים או לבנות בקוביות למעשה כל דבר שהוא חוץ מאשר לרוץ, לטפס, לרדוף, לקפוץ ולהשתתף בפעילויות אקטיביות.
הורי התרוצצו בין רופאים שונים שניסו לטפל בבעיות אכילה, בהצטננויות דחופות ובין היתר התגלתה בגבי עקמת.
ל"חוג" פיזיותרפיה ראשון נשלחתי בגיל 4, ואחריו עוד פעמים ספורות במהלך נעורי אך מעולם לא התמדתי.
מספר שבועות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בהיותי בת 5.5 עלינו לארץ.
משהו בי השתנה.
התחלתי לאכול בתיאבון ונהייתי ככל הילדות: פעילה, רצה ומשחקת מחבואים בין הפחונים במרכז הקליטה בכפר יונה.
כעבור שנה עברנו לבאר שבע.
השתתפתי בחוג לבלט החזקתי בו מעמד כחודש. הכסף שגירדו הורי בעמל רב לקניית בגד הגוף והנעליים ירד לטמיון.
אני זוכרת את עצמי בוהה בחלל הפתוח, ניצבת ליד הבר, מרימה גפיים כי אמרו לי… ללא חן, עומדת ומחכה שהשיעור המשעמם יסתיים כבר.
בכיתה ד' נשלחתי לחוג שחייה כי הורי סברו שהשחייה תטיב עם גבי העקום.
השחייה חיזקה אותי והעניקה לי כוח ובטחון,
מה שהיה הכרחי לשכונת העולים הקשוחה בה גדלתי.
אולם כיוון שהייתי שחיינית חזה ועשיתי מאמצים כבירים להתחמק מסגנונות הגב והחתירה, העקמת לא רק שלא השתפרה אלא אף החמירה.
כעבור שנתיים, בתחילת גיל ההתבגרות, המאמן ראה את הנזק ואסר עלי לשחות חזה…
עזבתי את השחייה.
מלחמות שכונות תפסו חלק גדול מסדר יומי.
למדתי לברוח, לטפס, לקפוץ, להרביץ ובעיקר לחטוף מכות…
נהייתי ילדה קשוחה שמסתובבת במדבר יחפה לבד ואוספת אבנים וקוצים, משחקת כדורסל יחפה ולא מתלוננת על השלפוחיות והכוויות.
בגיל 12 חליתי בדלקת קרום המוח וכדי לעודד אותי, ולזרז את החלמתי קיבלתי גלגיליות.
אהבה חדשה שלא ירדה מרגלי גם לאחר שהגלגלים נשחקו, קטנו ועוותו עד שצורתן לא דמתה כלל לגלגל.
אני זוכרת את עצמי שועטת ברחובות, קופצת מדרגות ונתפסת ברכבים מזדמנים (מידי פעם חטפתי מכות מנהג אכפתי שניסה לחנך אותי).
האדרנלין, שאז כמובן לא ידעתי את שמו וטיבו פלש לחיי.
צברתי מהירות אדירה בירידות בכביש בידיעה שאם יבוא רכב ממול לא אוכל לעצור ואצטרך להטיל עצמי אל השוליים.
הברכיים והמפרקים שלי צברו צלקות, לצידה של ההנאה שבמהירות, ברוח, בתחושת ההיי.
אני, ענת, מלכת השכונה. אף אחד לא יכול לתפוס אותי!
בתיכון קיבלתי אופניים. פשוטות כבדות ונטולות הילוכים. רכבתי לבריכת האוניברסיטה, וגם … עד היישוב עומר, כל זאת כדי להרשים את בני כיתתי.
רכבתי בשבילי המדבר, ובעיקר אהבתי לצבור מהירות ולהניח את רגלי על הכידון.
המעצור באופניים היה עם הרגל, כך שלא הייתה לי שום יכולת להאט או לעצור…
את גיא, בעלי, הכרתי ביחידת המודיעין בה שרתתי, ואיתו את עולם המחשבים.
משם זינקתי היישר לטכניון והחל מהסמסטר השני ללימודי התחלתי לעבוד באינטל.
אהבתי את עולם ההייטק, את הקיוביק שלי עם תמונות ילדי ונופי טיולינו, את החיפוש אחר הבאגים ואת תיקונם.
את חדר האוכל, הבונוסים, את רכב החברה ואת תיק המחשב הנישא על גבי.
בחופשת הלידה השלישית שהוארכה לשנה,
הפנמתי שהמסגרת הזוהרת הזו… כבר לא מתאימה לי יותר.
למדתי ליהנות מישיבה פשוטה בחצר, מהכנת ארוחת צהריים לילדים שחוזרים מהגנים
ומהתבוננות בשינויים באור ובחום לאורך שעות היממה ולאורך השנה. למדתי להיות אמא ובת זוג שרציתי.
החזרתי את רכב החברה, ויתרתי על משכורת גבוהה וקריירה מובטחת, ירדתי למשרת סטודנט וחזרתי לטכניון ללמוד הוראת מדעים.
אל עולם היוגה הגעתי במקרה.
עוד חוג בסטודיו השכונתי ששובר את שגרת חופשת הלידה. כמו שהתנסיתי בעיצוב, חיטוב, מדרגה וסטודיו C.
זה היה משהו שונה מכל מה שהכרתי.
מנחי הגוף (הנקראים ביוגה אסאנות) שהיו זרים לי לחלוטין וקשים לביצוע, עשו לי משהו.
הגוף שאג: "עוד!!".
משהו בי נמתח, התיישר, התאזן… היה שם הרבה כוח ועוצמה בגלל שילוב הנשימה הרבה חיפוש אחר קו האמצע והרבה התארכות…
פעמיים במהלך השיעור הראשון נעשה לי "שחור בעיניים" אך לא הרפיתי.
הבנתי שזאת הנעת (והנאת) הגוף אותה חיפשתי כל חיי.
התמדתי ביוגה פעמיים בשבוע, קניתי ספרים, צפיתי ב DVDs , למדתי את שמות התנוחות ואת ההסברים האנטומיים.
תרגול היוגה היה מאוד יפה בעיני.
הזוויות, הצורות, תשומת הלב לפרטים הקטנים, לשרירים הנחבאים… בדיקת טווחי התנועה של המפרקים…
לרוב האסאנות יש שמות של בעלי חיים. התחלתי להתבונן בכלבים מתמתחים…
תוך זמן קצר גיא, בעלי, הצטרף אלי וביחד שיננו את רצף התנוחות, חקרנו יחד את התחושות ותיקנו האחד את השני. הרווחנו תחביב משותף.
לימודי ההוראה בטכניון ומשרת הסטודנט באינטל לא התאימו לי.
בטכניון הרגשתי לא שייכת ואילו באינטל התחלתי לאבד אט אט את תחומי האחראיות שלי ואת העבודה המעניינת מכורח שעות עבודתי המצומצמות.
העבודה חדלה מלהיות מספקת עבורי.
לאחר הולדתו של בני הרביעי החלטתי להפסיק להיאחז במשרת "מהנדסת בהייטק" שהגדירה אותי היטב במשך שנים רבות,
שהעניקה לי בטחון, שייכות לאליטה, דימוי עצמי וענתה על ציפיותיהם של הורי.
עזבתי את העבודה והתחלתי קורס מורים לאשטנגה יוגה. אשטנגה דמתה בעיני לריקוד נהדר.
צפיתי באינספור סרטונים של מתרגלים שהפנטו אותי ביפי תנועותיהם.
המעברים בין התנוחות הם כמו ריחוף קליל. קפיצות אלגנטיות ואורך בכל תנועה לצד עוצמה ונחישות.
אהבתי את הספירה.
אין שאיפה מבוזבזת ושום נשיפה אינה לשווא.
כל הכנסת אוויר מלווה בתנועה ובאגירת אנרגיה וכל הוצאת אוויר בתנועה אחרת ובכניסה לתנוחה או בהעמקה של תנוחה קיימת.
אהבתי את הרצף הקבוע.
לא צריך לחשוב, לא צריך לאלתר, רק לבצע. ולהרגיש.
כתלמידה מייד הבנתי…. שכאן אני אתקשה להיות התלמידה המצטיינת כמו בחוג שליד הבית…
תלמידים רבים ישבו בלוטוס בנינוחות, חלק התמתחו לקראת השיעור ורבים נראו מאוד רוחניים…
השנה הראשונה עברה עלי בהתמודדות עם פציעות.
תנוחות יוגה רבות דורשות אורך באחורי הרגליים וקיבלנו תרגילים להארכתם. מתחתי ומתחתי, עד שאחורי ברכי התנפחו והכחילו…
אחרי גידי הברכיים הגיעה
תורה של כתף ימין והכי גרוע היו כאבי הצוואר…
הראש שקל כמו משקולת, רוורס באוטו עשיתי עם כל הגוף.
בלילה הכאב רק התגבר. ראש וצוואר נוקשים – כל הגוף נוקשה ודואב.
אט אט השתלט עלי הייאוש. גופי לא משתף עמי פעולה.
הוא רוצה אך אינו יכול.
עזבתי עולם מיטיב ומוכר בתקווה לעסוק במשהו שמאוד אהבתי וקיוויתי שימלא את החסר, שאהיה טובה בו.
שאצליח.
הרגשתי כישלון.
אורתופד ראה את צילום הצוואר שלי והכריז חד משמעית שאסור לי לעשות יוגה.
איבדתי את הקשת הצווארית והחוליות נדחסו אחת אל השנייה.
מצאתי כירופרקט שהבטיח לי שאוכל לחזור ליוגה.
כעבור שבועיים חזרתי לקורס ותרגלתי עם רטייה על העיניים בהוראה המורה. כדי להגביר רגישות לגוף ולא להתחרות ולהשוות עם האחרים.
הרגשתי זיוף.
כאב לי.
לא הרגשתי קלילות וידעתי שגופי לא מצליח להיכנס למנח הרצוי.
האדמה משכה אותי כמו מגנט,
אני מבצעת את התנועות מתוך כוח פיזי וכוח רצון עצומים אך זה לא זה.
אחד ממורי אמר פעם: "תנוחה נכונה היא זו שאותה התכוונת לבצע".
כלומר, אם תכננתי שגבי יהיה מקביל למזרן אך הוא סוטה ב 30 מעלות ימינה, הרי זו אינה תנוחה נכונה,
אך אם מראש תכננתי שגבי יהיה בזווית כזו, אזי התנוחה היא כן נכונה.
היה פער גדול בין מה שגופי היה מסוגל לבצע לבין מה שבקשתי ממנו.
האמנתי שאם רק אתמיד ואבצע את המלצות המורה הכל יסתדר.
השכמתי קום, מדיטציה ותרגולים של סדרה שלמה למשך שעתיים.
סבלתי.
כעבור מספר שבועות חדלתי.
לכישלון הגופני נלווה גם כישלון "רוחני".
לא הרגשתי טרנספורמציה עליה דיווחו תלמידים אחרים.
יכולתי לצטט ולדקלם הגיגים מבלי לרדת לעומקם.
חיכיתי להרגיש משהו, להגיע לתובנות, להיות יוגינית אמתית, לא סתם אחת שמתרגלת מנחים פיזיים.
יוגה היא השקטת תנודות התודעה ואילו אצלי התנודות נעו במהירות עצומה, התנגשו והתבלבלו זו בזו…
חברה הציעה לי לרוץ אתה בשטח.
הסכמתי לנסות. מזג האוויר היה נעים, ירוק סנוור את עיני וריח של פריחה מילא את ריאותיי.
רגלי היו קלילות ושמחה הציפה אותי. חברתי, אצנית וותיקה, אמרה שממש כיף לה לרוץ איתי כי אני רצה בלי ציפיות ובלי מדידות, סתם רצה.
התובנה של "סתם רצה" חדרה אל אימון היוגה שלי.
להבדיל ממני, גיא לא נפצע, לא כעס ולא הרגיש תסכול. הוא סתם תרגל יוגה.
פיטרתי את השוטר הפנימי שלי,
תרגלתי פחות אך חזרתי ליהנות.
שנים רבות חלפו עד שהגוף והתודעה התרככו, למדו ליהנות מהחקירה ומהאיזון בין המאמץ להרפיה.
לאחר שסיימתי את קורס המורים המשכתי ללמוד אצל מורים אחרים, התוודעתי למגוון הרחב של תרגולי היוגה ואימצתי לי את מה שהתאים לי.
לפני מספר שנים נכנסתי לעולם אופני השטח.
ספורט עתיר אדרנלין, מהירות, נחישות והליכה "על הקצה". גלגול משוכלל יותר של עולם הגלגיליות של ילדותי…
היוגה הייתה שם בשבילי, תמכה בי בעליות, בירידות ובנשימות.
סיבולת, כוח מצטבר, הפרדה בין מאמץ של שריר לבין עומס מנטאלי.
כל אלה הם פירותיה הלא מוצהרים של היוגה.
ומה קרה לעקמת? היא נעלמה כלא הייתה…
כיום אני מלמדת יוגה בביתי בזכרון-יעקב בקבוצות קטנות,
מתרגלת יוגה,
רצה,
רוכבת אופני שטח
ושוחה בים.
היוגה עבורי היא מקור לאינטליגנציה גופנית,
וסנכרון בין חלקי גופי ונפשי.
את עולם המחשבים לא זנחתי לגמרי ואני מלמדת במכללת אורט בראודה שבכרמיאל…
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: ענת בן-ארצי תמונה: ענת בן-ארצי
כתיבת תגובה