כשאני מסתכלת מסביבי על העולם שבו אנו חיים,
נראה שאם את בריאה ושלמה ללא מחלה כזו או אחרת,
במיוחד זו שאנו שומעים עליה כל הזמן… את סוג של נס.
התמזל מזלי כפל כפליים,
ונולדתי לאמא שמחוברת לספורט באופן מובהק וספגתי את זה מגיל אפס.
אמא שלי לא ויתרה לעצמה גם כשעבדה במשרה מלאה, גם כשהחזיקה בית שלם על הכתפיים
וגידלה 3 ילדים קטנים כשאבא שלי עבד קשה מאוד (בורכתי בשני הורים מדהימים).
כשאבא שלי היה חוזר מאוחר מהעבודה, אנחנו כבר היינו במיטות.
והיא, היא הייתה הולכת להתאמן
לא ויתרה לעצמה ולו לרגע אחד ואת כל זה אני ספגתי, למזלי.
מגיל מאוד צעיר התחלתי לחקות אותה.
כשהייתה עושה תרגילים בבית לפני שחזרנו מבית הספר ואז אצה רצה לעבודה.
למזלי, דמותה הנשית המכוננת הייתה לי לדוגמה.
זיכרון צרוב משמעותי מימי כיתה ג',
המורה לספורט הוציאה אותנו לרוץ במסלול מעגלי של כ- 500 מטר.
כנראה קלטה שזה בא לי בקלות והשאירה אותי בהפסקה לרוץ "עד שאני לא יכולה יותר".
בסופו של דבר עצרה אותי… כשראתה שאני לא מפסיקה והציעה שאתחרה בתחרויות ריצה.
מנקודה זו נפתח בעיני עולם הריצה, שעזר לי מאוד בפעולות קוגניטיביות:
כמו ריכוז, כי הייתי ילדה אסטרונאוטית למדי…
כל פעם כשהכנתי שיעורי בית, והתחלתי לרחף- הייתי נועלת נעלי ריצה, הולכת לרוץ וחוזרת מפוקסת יותר.
כשהתבגרתי, כמו רוב הנשים בימינו, לצערי, הייתי מאוד חרדה לדימוי הגוף שלי
בעיקר משום שיש לי מבנה גבוה ורחב והרגשתי מבוכה ליד בנות כיתתי שהיו קטנות ורזות.
גם פה, הספורט סיפק לי מרגוע ועזר לשמירה על משקל.
היום, המצב הפוך- האוכל משרת את הספורט ולא הספורט את האכילה.
במהלך השנים הפכתי לרצה תחרותית.
התחרתי עם רצי רעננה וצפו לי עתיד מזהיר שנקטע עם פציעה כואבת מאוד בברכיים.
זה היה במהלך לימודי התואר הראשון, ובשנה הזו שלא יכולתי לרוץ, הייתי מדוכאת מאוד.
חלק מאוד גדול ממני פשוט נלקח לי.
חיפשתי תחליף.
הצטרפתי לקבוצת רוכבי אופניים והתאמנתי בחדר כושר, אימונים רגילים שרוב הבנות עושות.
משם כבר הספורט הפך לתחביב… ובעזרתם של "אפוס תרפיה" גם חזרתי לרוץ באופן חובבני.
סיימתי בשנים אלו תואר שני בהתנהגות ארגונית ועבדתי בגיוס ומשאבי אנוש.
בגיל 30 החלטתי לעשות קורס מדריכות אירובי ועיצוב בשביל הכיף.
נהניתי מאוד והתחלתי לעבוד בזה מעט.
לאט לאט מצאתי את עצמי מקבלת על עצמי עוד ועוד שעות עבודה.
אזרתי אומץ והחלטתי החלטה כפולה- להיות עצמאית ולעבור לגמרי לתחום הדרכת הכושר.
למדתי פילאטיס אצל דניאלה מלאך המדהימה,
קטלבל אצל אורי הירש מ"איתנים,
TRX ב- "Go active"
ועוד ועוד…
הבנתי שככל שאני לומדת יותר ככה אני רק נהיית רעבה לתחום הזה.
בתקופה ההיא קרוספיט היה בחיתוליו בארץ, בערך שנה.
שמעתי על התחום וחששתי מאוד.
היה נראה לי שמתאמנים בו אנשים ברמת כושר מפחידה שלעולם לא אוכל לעמוד בה.
במהלך השתלמות בפיזיותרפיה פגשתי את יפתח שוע,
שפתח "חוגון" קרוספיט במרכז לחתירה והצליח באופיו הצנוע והמרגיע לשכנע אותי להתנסות.
הלכתי ונכבשתי.
הגיוון, העוצמה, הדרישה של הספורט הזה ממך להיות מצוינת כפי שכל אחת יכולה על מגבלותיה וחוזקותיה גרם לי להתאהב ולהבין שהגעתי למה שחיפשתי.
כאן אני מוצאת את כל שאני זקוקה לו להיות בריאה וחזקה פיזית ומנטלית עם צמיחה תמידית.
יפתח הלך ופתח מועדונים מצליחים בחיפה ובקריות ואני המשכתי לקרוספיט הרצליה ו- TLV .
כיום אני עובדת ומתאמנת בקרוספיט הוד השרון הן כמאמנת והן כמנהלת פרוייקטים במועדון.
מאז ועד היום אני נתקלת בהמון סטיגמות ואמונות שבעיני הן נאנדרטליות לא פחות…
"לא יפה לאישה להיות שרירית", "אישה לא צריכה להיות חזקה", "משקולות פוגעות ברחם"
ועוד כהנה וכהנה אמירות שהכי עצוב לי לשמוע אותן מנשים.
הרעב שלי בחיים זה לגלות מהן היכולות שלי, לממש את הפוטנציאל שלי בכל תחום- פיזי, מנטלי, חברתי, כלכלי, קרייריסטי ועוד.
קשה לי להבין למה נשים מנגנות לעצמן אמירות כאלו שרק מונעות מהן לפרוח ולצמוח.
ולגבי גברים- עד כמה שאני מאמינה בזוגיות, לעולם לא אקטין את עצמי רק כדי לגרום לגבר אחר להרגיש בנוח עם עצמו,
ובכלל אני לא מתחברת לאנשים ונשים שכדי להרגיש גדולים צריכים אנשים קטנים לידם.
האנשים שאני אוהבת הם אנשים שניזונים מצמיחה של האנשים סביבם ובורכתי בהרבה אנשים כאלה סביבי.
המשפט האהוב עלי בעולם הוא: "אם את האישה הכי חכמה בחדר את בחדר הלא נכון"
אם אתן רוצות להכיר את עצמכן באמת או לעשות איזה שהוא שינוי- אל תהיו בסביבה המוכרת שלכם עם אותם אנשים שאתם רגילים אליהם,
תמצאו את האנשים שחיים את השינוי שאתם רוצים להיות ותדבקו אליהם.
אנחנו יצורים קהילתיים ובמודע ובתת מודע האנשים שאנו נמצאים בחברתם משפיעים עלינו.
אם את נמצאת כל יום עם קולגות בעבודה או חברות שלא עושות ספורט, אוכלות רע, לא דוחפות את עצמן
ואת רוצה להיות בדיוק ההיפך- את לא במקום הנכון…
יש עולם שלם ומורכב בחוץ- יש בו יופי מדהים לצד כיעור גדול- זו המורכבות הקסומה של החיים שלנו.
צריך לדעת לדחוף בתוך זה באופן פעיל לכיוון שאת רוצה.
מאחלת לכולנו המון בריאות ומזל ומשם… השמים הם הגבול!
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עידית קארו תמונה: עודד אנגל
כתיבת תגובה