מה כל-כך רע לך? / רונית שפירא

הייתה תקופה ארוכה שבה היה לי רע. פשוט רע. בכל לילה כשהלכתי לישון לא נרדמתי.

הייתי אפופת הרהורים ועצובה.

הרבה לילות בכיתי לתוך הכר רוצה לא רוצה שהדבר ייוודע…אולי שיגלו ויכריחו אותי לשנות משהו או לעשות משהו עם עצמי.

אני זוכרת את עצמי בסיטואציות שונות באותה התקופה בהן ערכתי שיחות נפש ארוכות עם עצמי,

פשוט מדברת עם עצמי שיחות ללא קול, שיחות שהתרחשו ביני לביני, באותן השיחות חזרה על עצמה אותה השאלה.

השאלה המעצבנת שהטרידה והעסיקה אותי ללא הרף הייתה השאלה: "מה כל כך רע לך?!"

שואלת ועונה לעצמי את התשובה המתבקשת כל כך "יש לך כל מה שחלמת עליו אז מה כל כך רע לך ???".

בכל הסיטואציות הללו ישבתי ומניתי לעצמי מעין רשימת צ'ק ליסט אינסופית את רשימת הישגיי בתחומי החיים השונים,

כשעל פניו למביט מן הצד נראה היה על פי הרשימה והאישה שהייתי אז – הייתי אמורה להיות האישה המאושרת באדם.

אבל! וזה אבל גדול!!! לא הייתי המאושרת באדם, אף לא הייתי המאושרת מכל אלו שהכרתי, למעשה לא הייתי מאושרת כלל! 

"אבל למה ? מה יש לך ? מה כל כך רע לך ?" המשיך להציק השיח הפנימי.

שיח עמוק ורציני שנערך ביני לבין עצמי מספר רב פעמים ביום באותה התקופה.

השאלה הנוקבת הזו "מה כל כך רע לך? " הטרידה אותי, ייסרו אותי השאלות אבל למה, למה אני לא מאושרת?

ולא מבינה… או אולי לא מעזה להעלות את התשובה על דל שפתותיי… האחת שואלת והאחרת עונה.

שאלה ותשובה, שבאות מאותה גישת חיים של סופר וומן, מאותו קו מחשבה של בחיים צריך להשיג את כל מה היעדים והמטרות שהצבת לעצמך – ולבצען

בצורה מושלמת  ואז….   או אז תהיי מאושרת.

פשוט כמו תרגיל מתמטי פשוט ביותר – ממש כמו 2=1+1.

אז או שהחיים הם לא כאלו פשוטים או שאולי החישוב איננו נכון.

את התשובה אינני יודעת. מה שבוודאות אני יודעת באותה התקופה מאושרת לא הייתי. לא מצאתי את מקומי, את מנוחתי.

חוסר ההבנה נבע כי התשובות לשאלות בשיחות  עם עצמי היו "אני, כאישה צעירה (יחסית), בריאה, נשואה לאהבת חייה, אם ל-3 ילדים בריאים ומדהימים,

משרה ניהולית מעניינת ומגוונת, משפחה נרחבת וחברים אוהבים ומפרגנים…

אז מה הבעיה שלך??? מה חוסר השקט הזה??? מה חוסר שביעות הרצון הזה??? מה כל כך רע לך??? ".

הייתי במעין חוסר שביעות רצון עצמית מתמשכת.

ואולי האושר האמיתי מצפה לי במקום אחר, הבנתי שנדרש שינוי,

גם בתוך תוכי פנימה התחילו לזעוק הקולות שהצביעו על השינוי הנדרש.

אבל, על מנת, לערוך שינוי נדרש לצאת מאזור הנוחות, שללא שום צל של ספק – נוח הוא לא היה!

לקום ולעשות מעשה, לשבור את קו החיים שהייתי בו ולשנות, לשם שינוי לבוא ולחשוב מה מתאים לי, מה יעשה לי טוב ולא לכל מערכת האנשים האחרים

בסביבתי, לכל אלו שאני חשתי צורך לרצותם גם אם, בדיעבד, הם לא חשו כך כלל.

כל המחשבות הללו היו שלי, כל מערכת התשובות כיצד לחיות, כיצד לנהוג את חיי, מערכת הציפיות שהצבתי לעצמי – כולן היו שלי. 

אני מכירה אנשים רבים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים כאחד, שרע להם וכמוני בהתחלה הם אינם יודעים למה,

אבל גם כשמתחוורת להם התשובה הם מפחדים לעשות את הצעד,

את השינוי המיוחל, לכולנו נוח מאד "לא להזיז את הגבינה שלנו" (עפ"י הספר "מי הזיז את הגבינה שלי – לזרום עם השינוי" / ספנסר ג'ונסון, 1998).

אני האחרונה להעביר ביקורת והראשונה להזדהות ולהבין את הסיטואציה שהם נתונים בה,

היות וגם אני הייתי שם, בדיוק במקום ההוא, באותו המקום דרכתי שוב ושוב.

למרות שהיה לי רע, נשארתי עם שיקולים רציונליים ולא שיניתי דבר,

למרות שהצורך בשינוי המיוחל חלחל בי כמו תולעת שהרקיבה אט אט את כל כולי.

השינוי בסופו של דבר התרחש, אבל אני לא יכולה לזקוף אותו לזכותי, מחלתי, גרמה לכך שמהלך חיי נבלם ברגע

ודרשה היערכות מחודשת מותאמת למצב הנוכחי,

השינוי נגרם לא בזכות אומץ ליבי, לא כי קמתי לעשות מעשה למען עצמי,

אלא כי זו הייתה חוסר ברירה, ולמעשה אני משלמת מחיר בריאותי כבד יום יום, יום יום, כל יום כל היום.

אז מה כל כך רע לך?

 תמונה: עמית בהט.