כמו בריצה, כך בחיים… / שרון אברך שזיפי

שרון אברך שזיפי (46), אימא לשתי בנות: סיון (18.5) ואורן (15).נשואה ליגר.

הרומן שלי עם הריצה החל עוד בהיותי ברחם אימי, שהייתה אצנית.

סופר לי, שאימי התחרתה וזכתה בהיותה בחודש רביעי בעת שנשאה אותי ברחמה…

אפשר לומר שקיבלתי את הריצה דרך חבל הטבור ומאז נצרבה בDNA  שלי.

גדלתי וחונכתי בבית בו הספורט וההישגיות הם ערכים לחיים.

נולדתי לתהילתה של אימי, חנה שזיפי,

שהייתה אלופת אסיה ובנקוק וזכתה במדליות זהב בעת שייצגה את מדינת ישראל הצעירה, בשנות ה60-70.

ואני…לא תמיד נהניתי מהעניין…

בכיתה א' המורה לספורט "סימנה" אותי ובדקה אם התפוח נפל קרוב לעץ…

היא לא קראה בשמי אלא כינתה אותי: "הבת של חנה שזיפי".

 ואני רציתי להיות בזכות עצמי!

אני רצה מאז שאני זוכרת את עצמי:

כילדה בבאר שבע, התאמנתי באתלטיקה של אגודת הפועל באר שבע.

בעונת תחרויות היינו מתחרים בשבתות בעיקר, במרוצי שדה שונים שנערכו ברחבי הארץ.

לא אהבתי את הלחץ שלפני התחרויות.

הרצון שלי לזכות במקום הראשון גרם לי "להתאבד" על כל פודיום והמתח הנפשי היה קשה מנשוא לנערה צעירה.

ואז הגיעה הפסקה ארוכה מהתחרויות (עד גיל 32 בערך).

החזרה לריצה התרחשה כמה חודשים לאחר שילדתי את ביתי הקטנה אורן,

התגעגעתי אליה ואני מאמינה שהיא אלי…

ניהלתי מקצועית את מועדון הכושר shape in בקריית עתידים ובנוסף לאימוני כוח בחדר הכושר.

התחלתי להעלות נפחים בריצה,

נרשמתי למרוץ חולון למקצה 10 ק"מ

כשהיעד שהצבתי לעצמי (חייבת יעדים), היה לרדת את ה 40 דקות וכך היה…

סיימתי במקום ה – 3 בתוצאה 39:51… הרגשתי על גג העולם.

ריחפתי מטר מעל הקרקע.

הלב שלי רקד.

הרגשתי שכשאני חדורת מטרה ומצליחה להשיג אותה.

הכל אפשרי. ויחד עם זאת,לא הבנתי אפילו את גודל ההישג של לרדת מ 40 דקות.

התחריתי תקופה מסוימת, המשכתי לשפר את התוצאות,

בעקבות פציעות שונות שוב הפסקתי להתחרות והפעם למשך כ 7 שנים.

כשכל העת כמובן, המשכתי לרוץ לעצמי…

לאמן ולהתאמן אימוני כוח בחדר כושר, כי לא יכולתי בלי.

בתקופה זאת הרגשתי סוג של הקלה.

ריצה נטולת מתח…ריצה נעימה שמזמינה אותי למפגש תכוף עם עצמי.

הכל היה קצת יותר רגוע ובלי הלחץ של תחרות...

ואז שבתי בגיל 41, יותר מבוגרת, קצת פחות מהירה, עברתי לריצות של 15 ק"מ וחצאי מרתון (המרחקים החביבים עלי).

מאז ועד היום אני זוכה במקומות הראשונים לקט' הגיל שלי בתחרויות שונות

דוגמת אליפות ישראל בחצי מרתון עמק המעיינות ובמרתון תל אביב במקצה החצי… ועוד….

הריצה תמיד נמצאת שם.

לא יודעת מהו העניין שגורם לי במשך כל-כך הרבה שנים וכל-כך הרבה פציעות שחוויתי, (כולל שבר מאמץ באגן שאילץ אותי להפסיק לרוץ למשך 8 חדשים)

לקום מוקדם בבוקר, בכל מזג אויר כשכולם עדיין ישנים ולצאת לרוץ.

אבל כן…אני כן יודעת הריצה היא כמו גנרטור שמטעין וממקד אותי

וגם מנקה לי את המחשבות מחדד אותן ועושה restart למערכת הפנימית שלי.

היא האור הפנימי שלי והכוח שלי.

גם בתקופות קשות (ויש הרבה מהן לאחרונה… לפוסט אחר),

גם כשאני מרחמת על עצמי, אני יוצאת ויודעת שאחרי ק"מ הריצה תיפתח והגוף יענה…

אחרי קלומטר הגוף מתחמם, המקצב הפנימי מסתנכרן והנפש מתחילה לרחף.

בתקופות קשות הסיפוק בסיום הריצה הוא עוד יותר משמעותי.

הידיעה שהצלחתי לנצח את המכשול ,מפייסת אותי עם עצמי.

וגם אם לא, ולא תמיד הולך, אני רצה אימונים איטיים יותר… העיקר לרוץ ולא לוותר!.

הריצה היא המנוע הפנימי והכוח המניע שלי לחיים.

ב- 22 שנה האחרונות אני מאמנת כושר.

לאחר שירות צבאי משמעותי של 4.5 שנים ולימודי מדעי המדינה באוניברסיטה,

האהבה שלי לספורט "ניצחה".

הלב בחר בעיסוק באימון גופני וכך מצאתי עצמי נרשמת ללימודים בוינגייט.

אני מטפלת באנשים דרך האימון ועוזרת להם להשיג את מטרותיהם

ועל הדרך משתדלת לגרום להם להתאהב בספורט ככה אני מנסה להפיץ את החיידק הפרטי שלי לכלל.

הריצה נפלאה ומשחררת וגורמת לתחושה שאני יכולה הכל….

הריצה היא שיקוף של החיים, אין כמו התחושה של סיום אימון או תחרות בהם הצלחתי לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי.

ברגעים כאלה, אני מרגישה שאין הר שלא אוכל לטפס עליו או פסגה שלא אוכל לכבוש אותה…

כמו בריצה…כך בחיים

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכם: צאו לרוץ!

שלכם שרון

לפייסבוק של שרון

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון אברך שזיפי תמונה: גיל טרנוס