סיפורים של שינוי מתחילים בדר"כ באיזה אירוע מטלטל,מכונן.
משהו גדול, שגורם לך להבין שהמקום שאתה נמצא בו לא טוב לך.
באופן לא מפתיע, הסיפור שלי מתחיל באירוע בנאלי לחלוטין.
חמש וחצי בבוקר על הספה, קוראת ספר, ופתאום הרמתי את העיניים והסתכלתי סביב על הסלון החשוך
ובדיוק כמו פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, נמאס לי לשבת כך לבדי…
בעיקר נמאס לי להיות סגורה
אני אצא להליכה, חשבתי, לשמחתי לא הייתי צריכה לקרוע את החבל אלה לא היחסים בבית…
התגנבתי לחדר השינה כדי לקחת נעלי ספורט, שמעולם לא שימשו אותי לספורט וחזרתי לסלון.
וזה היה הרגע שלי. הרגע המכונן ההוא, כשנעלתי את הנעליים ופתחתי את הדלת לחדר המדרגות החשוך.
הרגשתי משהו שלא הרגשתי כבר מזמן ושלא ידעתי עד לאותו הרגע כמה הוא חסר לי,
חופש !
אחרי 11 שנות נישואים, 3 ילדים ועשור של החלפת חיתולים כמעט שכחתי שיש דבר כזה.
שכחתי כמה אני אוהבת את התחושה הזו.כמה אני צריכה אותה.
בדיעבד הבנתי שאיפה שהוא בדרך שכחתי גם מי אני. ומה אני אוהבת.
יש אנשים שהם כמו נסיכה על אפון, אם משהו קטן משתבש הכל מרגיש לא נוח.
ויש אנשים כמוני,סתגלנים, עד שהם שמים לב שלא נוח הם כבר ישנים על דלעת.
אבל באותו רגע בסלון, ידעתי בדיוק מה אני רוצה,
רציתי לברוח !
וזה מה שעשיתי, ירדתי במדרגות בריצה יצאתי לרחוב והתחלתי ללכת .
כל בוקר בכל יום עד שהגיע החורף ואיתו הגשם. בעיה .
פתרונות אפשריים :
1. לחכות לאביב.
2. לבדוק אם יש חדר כושר בקנטרי. יש!
וככה עם הגשם הראשון מתחיל רומן ארוך עם חדר הכושר,יחסים ששמרו על יציבות נדירה במשך 10 שנים.
התחלתי על ההליכונים, עברתי לסטפר.
המדריכים ניסו לשכנע אותי להתאמן גם על מכשירים אבל אני התנגדתי בתוקף,
לא כי לא רציתי לנסות, אלה בגלל שזה נראה יותר כמו מועדון סגור של גברים עם יותר מסת שריר משערות על החזה ואני לא רצויה בו.
להקפיד להשאר באיזור הנוחות שלי זו פרקטיקה שאני לא עוסקת בה יותר
אבל אז לפני 10 שנים היא היתה ברירת המחדל שלי
בסוף נכנעתי למדריכים (ככה זה, החזק שולט) והשבוע שלי כלל בין שלושה אימוני אירובי ושני אימוני כוח.
באופן אירוני העבודה שלי בחדר הכושר היתה גם חופש,
הפוגה יומית בת שעתיים מטיפול של 24/7 באנשים אחרים ואני נהניתי מכל רגע.
זה לא שווין דיזל איבד שינה בגללי, גם היום אין לי מבנה שרירי במיוחד,
התרומה הגדולה ביותר של חדר הכושר
הייתה לבנות אותי מחדש, וזה יותר חשוב ממסת שריר.
זה עדיין לא מסביר איך הגעתי לאופניים,
אז ככה…. קודם התחלתי והפסקתי, ואז התחלתי שוב ונשארתי.
הנסיון ראשון היה מועד לכשלון, אופני מדבקה של הבת שלי,
אוגוסט בצהריים (לא,אין על העיתוי),ובגדי טריקו שספגו היטב את הזיעה ולא חלמו לנדף אותה.
כבר בשלב הראי בחדר המדרגות איתרתי בעיה,
שיער מתותל לא הולך טוב עם קסדה….(בלא טוב אני מתכוונת לזוועה)
השתדלתי להתעלם,לא קל, אבל הזכרתי לעצמי שפני להרפתקאה ולא מתעסקים בזוטות כגון שיער.
מצהלה לארומה בנמל ת"א, וחזרה.
סיבוב קליל ואופנתי אמרו השכנים ממול, כל פידול הנאה צרופה.
אבל בדיוק כמו שאלה תמיד בחורות אחרות שנראות טוב בהריון ואני דומה יותר למני הממותה מעידן הקרח אז ככה זה היה עם האופניים.
אני רק חיכיתי שהסיוט יגמר ואני אוכל להוריד את הקערה הזו מהראש.
ואת התחת שלי מההעונש שסדיסט כלשהו הגדיר "מושב".
חזרתי לחדר הכושר הממוזג, לסטפר המועדף עלי (שורה ראשונה משמאל לעמוד) ולאלדר (מדריך בחדר כושר רוכב דאונהיל וחבר טוב).
"נו אז איך היה?" הוא שאל
"זווועה, תודה על ההתענינות" עניתי.
"זה לא ספורט לאישה!" כולי אדומה ומזיעה נשבר לי התחת מהמושב,
אני נראית נורא עם קסדה, והכי גרוע….אפקט שיער קסדה. יש גבול לפדיחה והגעתי אליו.
אפשר להתווכח עם הרבה טיעונים של אישה אבל לא עם השיער שלה ובטח לא אם אתה קירח. אלדר קירח.
הוא ניסה להסביר שבשביל להנות מרכיבה צריך אופניים טובים ותנאים אבל ההסברים נפלו על אוזניים ערלות וקליפס בשיער.
אז איך בכל זאת ?
הכל בגלל אבא של אלון ישועה שהחליט על רכיבת הורים וילדים בשבת בבוקר.
הורים מהוועד עם יותר מדי זמן פנוי ואנרגיות לא מנוצלות……אז זה.
חמושה באופנים, ילד, מים חטיפים והרבה מרמור יצאתי לדרך, טוב כבר לא יצא מזה.
אבל באופן מפתיע ולחלוטין לא צפוי זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם.
כי כשישבתי בצל בנק' הסיום והסתכלתי על בעלי מעמיס את האופנייים על האוטו,
פתאום ניהיה לי עצוב "תחזיר לי אותן" אמרתי לו
"מה תחזיר הן כבר על המנשא"
אז תוריד אותן מהמנשא אני לא רוצה שתיקח אותן
"אז מה את רוצה לעשות?" אני רוצה להמשיך לרכוב אמרתי.
וזה מה שעשיתי, הוא נסע הביתה אני רכבתי לשם.
חודש אחרי זה כבר קניתי לי את הז"ק הראשונות שלי בג'יאנט
חצי שנה אחרי הבנתי שמיציתי את הרכיבה בפארק,
המרתי את הז"ק בשיכוך מלא,
את הפארק בשטח
ואת הלבד ברכיבות עם חברים.
ואין כמו רכיבות על אופניים כדי לרכוש חברים חדשים,
גיליתי את האווירה המחבקת והמפרגנת שיש ברכיבות נשים,
ואיזה כיף זה להיות בן כשרכבתי שבוע עם חברים בצרפת.
נשים הן חברות גברים הם חברים למשחק.
אני לא יודעת להסביר בדיוק מה אני מרגישה ברכיבה שזה כזה כיף
אני כן יודעת שגם אם אני עולה עליהן במצב רוח של "להרוג חבר ולנוח"
אני תמיד ארד מהם מלאה באהבת אדם וחיוכים דבילים.
זה יהיה נכון ולא נכון לומר שהאופניים הוציאו אותי מאזור הנוחות שלי,
הם כן הוציאו אותי אבל לא מאזור שהיה לי נוח,
היום אני יודעת שהוא לא היה נוח בכלל רק מוכר בטוח וקטן.
מאוד מאוד קטן.
כל כך קטן שאין מקום לגדול אין בו מקום לשינוי
ואין מקום לדברים ואנשים חדשים, גם לאתגרים אין בו מקום או לתחושה של הצלחה.
האופניים הפגישו אותי עם כל החוויות האלה.
עופר,אחי הקטן, אמר לי "תעשי מה שמפחיד אותך" יש אנשים שזה בא להם טבעי.
לי צריך לבעוט בתחת כל הדרך.
אבל כמו שאומרים בצופים "גם בעיטה בתחת היא צעד אחד קדימה".
אבל לא רק האופניים הוציאו אותי מאזור הנוחות שלי היו שם גם אנשים.
והאחראי הראשי לזה שלא יכולתי לחזור ולהתחבא זה אלדר.
שאף פעם לא עזר לי כשלא ביקשתי שלא הסתכל אחורה לראות אם אני בסדר,
שלא ריחם עלי כשנפצעתי שלא הקשיב כשאמרתי שאני לא יכולה ושאני מפחדת.
שפציעה זה לא תירוץ לוותר אלא הזדמנות לתקן וגם לאמץ ספורט חדש.
הפתעה!! אני יכולה לרוץ 10 ק"מ בכיף. אבל זה שיעמם אותי אז הפסקתי.
וככה למדתי.
למדתי שאני חזקה מספיק לעזור לעצמי,
למדתי להתעקש על מה שטוב בשבילי ולהלחם עליו.
לא להקשיב למי שאומר לי מה אני צריכה או לא צריכה לעשות,
ומה הגבולות שלי,
למדתי להקשיב לי!
הבחורה שעמדה עם הנייקי שלה בחדר המדרגות החשוך לפנות בוקר
סגרה את הדלת של הבית, אבל פתחה המון דלתות בתוכה,
וזהו בעצם העיקר בסיפור שלי:
לחיות פתוח, לאנשים חדשים לחוויות חדשות גם אם הן מפחידות,
גם אם נראה לי שהן גדולות עלי.
אז מה !?
שווה לנסות.מקסימום…..
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: נועה בן -עוזיליו תמונה: נועה בן -עוזיליו
כתיבת תגובה