הכל בראש / קרן שחר

מרגע שלחצתי על "משתתפת" בפייסבוק לא היה יום שבו לא חפרתי לגיא בעלי.

בשקדנות של תלמידה חרוצה למדתי את כל הטיפים האפשריים מסרטונים של רוכבים,

השגתי הקלטה של מישהו שרכב את המסלול והסתכלתי עליה שוב ושוב כדי להבין איפה צפויים קשיים בדרך.

הלילות הפכו טרופי שינה, נעתי בין החשש שאני עושה משהו מטומטם לחלוטין להתרגשות מהמחשבה שאצליח.

שבוע לפני כבר התחלתי לארוז.

אמנם זו רכיבת אופניים חד יומית אבל בשבילי מיניצ'ורי 2016 התחיל הרבה קודם ולא ממש נגמר עד היום.

אני קרן, חולה בטרשת נפוצה יותר מ-12 שנה,

רכבתי וסיימתי!

אני בדרך כלל נמנעת מלכתוב ומלהיחשף.

אפילו בפייסבוק אני לא כותבת לא על הטרשת, לא על הרכיבות שלי וגם לא על עצמי.

מקסימום אני משנה את תמונת הנושא.

אם אני כותבת 4 מילים, כנראה יצאתי מגדרי.

אבל אנשים שונים שכנעו אותי שהסיפור שלי הוא קצת שונה,

שהוא יכול לתת תקוה לחולי טרשת ואולי גם להוות השראה לנשים.

החלטתי לצאת מאזור הנוחות שלי ולספר את הסיפור.

קודם כל, מה זה המיניצ'ורי?

אירוע פיראטי של רכיבת שטח אתגרית חד יומית, 90 ק"מ של רכיבה בעומק המדבר בלי נקודות תדלוק

(יש נקודת מים אחת במפעלי צין אחרי 24 ק"מ) עם 1200 מ' טיפוס מצטבר, עליות תלולות, ירידות מדורדרות, ודשדש.

יש "לא מארגנים", יש שעת הזנקה, אין פודיומים, אין מדליות, ואין סטופר.

בשבילי הסטופר היחיד היה שקיעת החמה. סוף הרכיבה הוא בשמורת טבע ולכן צריך לצאת לפני רדת החשיכה.

האהבה לאופני שטח התחילה לפני 16 שנה כשהספורט בארץ לא היה מפותח כל כך.

רכבנו גיא ואני (אז היינו חברים, היום נשואים) מדי פעם בהרי ירושלים אבל לא הרבה מעבר לכך. אף פעם לא הייתי ספורטיבית, זה היה יותר ממקום טיולי.

התחביב נקטע בעקבות הריונות ולידות של שני ילדי המקסימים ומעבר ללימודים בניו יורק.

אבל שם בארצות הברית, לפני 12 שנה, בגיל 32, בעודי אימא לשני ילדים בני חצי שנה ושנתיים,

אובחנתי כחולה בטרשת נפוצה התקפית.

זו מחלה אוטואימונית כרונית שבה מערכת החיסון תוקפת את מערכת העצבים המרכזית.

היא יכולה לפגוע באזורים שונים במוח, בחוט השדרה או ברשתית העין.

המשמעות היא שכל איבר וכל תפקוד יכולים להיפגע ואין דרך לצפות מה יפגע ומתי.

במהלך 12 השנים הללו חוויתי לא מעט התקפים,

טיפולים במינונים גבוהים ביותר של סטרואידים להרגעת ההתקפים,

וטיפולים במגוון תרופות שאמורות להאט את קצב ההתפתחות של המחלה.

בין לבין היו גם תקופות נפלאות של הפוגה שאפשרו לגוף שלי להשתקם ולעשות דברים חדשים.

חזרנו לארץ, אחרי שנתיים שקטות הגיעה סדרה נוספת של התקפים והתדרדרות משמעותית.

לא יכולתי ללכת יותר מ-500 מטר, לא יכולתי להקליד ולכתוב,

לא היה לי שיווי משקל ואם היו נוגעים בי הייתי נופלת,

איבדתי את התחושה בחלקו התחתון של הגוף ואיבדתי גם שליטה על שלפוחית השתן.

אפילו עמידה או הליכה בתוך הבית דרשה ממני מאמץ גדול.

זו הייתה תקופה איומה של התמודדות, לא רק עם ההווה, אלא גם עם החרדה ממה שצופן העתיד.

הספורט היחידי שעשיתי באותה תקופה היה הרבה פיזיותרפיה.

החלפתי טיפול וההתקפים נרגעו.

לאט לאט חלק מהתפקוד השתפר בצורה משמעותית. היה לי מזל.

חזרתי לרכוב על אופניים.

רכבתי עם חברה פעם בשבועיים בעיקר בשבילים לבנים ונוחים.

האופניים היו בשבילי הזמן הבריא.

בשבילים הלבנים יכולתי לדווש ולדווש ולא לחוש את הקושי והעייפות שהתלוו להליכה של מספר דקות.

הייתי מאושרת מיכולת התנועה ומתחושת החופש של הגוף.

אפילו טסנו לאוסטריה ורכבנו בחמישה ימים 300 ק"מ בשבילי אופניים באיזור האגמים המרהיב.

בשטח קצת יותר מאתגר הרגשתי את המוגבלות:

הפגיעה בשיווי המשקל לא אפשרה לי לעמוד עמידת מוצא, אם הייתי עולה על סלע קטן, הגוף שלי לא ידע להגיב נכון.

הייתי מוצאת את עצמי מופתעת על הקרקע עם אופניים בין הרגליים. לא הבנתי שאני נופלת.

הגוף לא שידר.

וכשהגוף התחמם, סימפטומים התעצמו, רגל אחת הייתה קורסת ומפסיקה לתפקד אבל למזלי הרגל השנייה יכלה להמשיך ולדווש.

זה היה טוב במישורים, אבל פחות מוצלח בעליות. רגל אחת לא תמיד עמדה בעומס.

ואז כשכבר הרגשתי שהמצב התפקודי שלי מאד השתפר, נחתה עלי סדרה נוספת של התקפים.

ההליכה התדרדרה.

בקושי רב הצלחתי ללכת 200 מ' בעזרת מקל.

גם לעמוד היה קשה. כל מאמץ הוביל לעייפות קשה.

היה ברור ששוב צריך להחליף טיפול (לחמישי במספר).

התחלתי טיפול מהפכני שרק אושר בארץ.

הייתי בין החולים הראשונים שקיבלו את התרופה.

טיפול אגרסיבי אבל מאד יעיל: השמדת תאי הלימפוציטים בדם בעירוי.

חמישה ימי טיפול באשפוז בשנה הראשונה, שלושה בשנייה, ובין לבין – חופש מתרופות!

חזרתי הביתה מהאשפוז במצב קשה יותר משנכנסתי אליו.

הטיפול גמר אותי פיזית.

במשך שבועיים לא יצאתי מהמיטה ובמשך חודש כמעט לא יצאתי מהבית.

חיפשתי מה לעשות, -איך להעביר את הזמן בשביל לא להשתגע, בשביל לא לצלול לדיכאון…

ואז התחיל ה-HLC: Holy Land Challenge, גיא עקב אחריו ברשת. הצטרפתי גם אני למעקב.

האירוע הזה נראה לי כמו השיגעון בהתגלמותו.

תחרות רכיבת שטח מפותלת של 1400 ק"מ מהחרמון לאילת שעולה על כל גבעה אפשרית.

יש שעת זינוק בחרמון והראשון שמגיע לאילת מנצח.

כל שעת רכיבה, כל שעת שינה היא קריטית.

הזוי לחלוטין.

קמתי בבוקר והם כבר היו בזמן רכיבה, הלכתי לעבודה, והם עדיין רוכבים, חזרתי הביתה והם עוד רוכבים, הלכתי לישון והם רוכבים…

כל אחד מתמודד לבד עם מזג האוויר הסוער, הבוץ שלא מאפשר רכיבה, תקלות באופניים,מסלולי רכיבה לא אנושיים.

לא חושבת שניתן לדמיין את כוחות הנפש שדרושים למאמץ כזה.

כל אחד שיוצא למסע הזה הוא מנצח.

עקבתי בדריכות אחר הספוטים – מכשירי המעקב של הרוכבים, הדיווחים והסיפורים בפייסבוק ומשהו השתנה אצלי בפנים.

הבחורה היחידה שהשתתפה בתחרות שבתה את ליבי – Lael Wilcox.

הפשטות שלה, המינימליזם, החיבור שלה לטבע ולרכיבה, החיוך שלא ירד לה מהפנים.

משהו בכל האווירה סביב הרכיבה היה קסום בעיני.

גיליתי עולם חדש.

הרגשתי קצת כמו מישהי שצופה ב"אח הגדול".

עקבתי ללא הפסקה.

אם הייתי מתעוררת באמצע הלילה, הייתי בודקת מי נמצא איפה ומי עדיין רוכב.

הרגשתי קצת פסיכית אבל… זה ריגש אותי. 

Lael הייתה ראשונה, חמקה מהגשם והבוץ.

הגברים כולם שקעו בבוץ האימתני של הצפון. לא הצליחו להתקדם.

הלב שלי פעם מהתרגשות!! אישה מובילה!!

באותם ימים לחזור לרכוב לא היה ריאלי, אבל החשק היה עז.

התגעגעתי לתחושת החופש של הרכיבה, לתחושה של גוף שמגיב למה שרוצים ממנו.

החלטתי שאם יום אחד אחזור לרכוב בשטח אעשה לי HLC קטן משלי.

הודעתי לגיא "כשהמצב ישתפר נרכוב את שביל ישראל לאופניים ממצפה רמון לאילת".

באותם ימים זה נשמע כמו הכרזה הזויה של מי שמסרב להכיר במצבו.

גיא הסכים בלי להתלבט.

נראה לי שלא רצה לדכא אצלי את התקווה. אני לא בטוחה שתפס עד כמה אני רצינית.

אבל לאט לאט ההשפעה של התרופה החדשה התחילה לתת אותותיה.

הייתי בת מזל.

לא כולם מגיבים כמוני לטיפול.

חזרתי ללכת מרחקים קצרים.

חזרתי לרכוב.

בהתחלה 3 ק"מ על מדרכות, 5, 20, 60.

הצטרפתי לקבוצת רכיבה "נשים על גלגלים" בהדרכתה של לורי קופנס שהצליחה ללמד אותי עמידת מוצא ולהיות קפיצית.

השיפור במצב הרפואי שלי עלה על כל הציפיות.

החורף הגיע.

יצאנו גיא ואני לרכוב ממצפה לאילת עם כל הציוד על האופניים.

זו הייתה חוויה אישית וזוגית מדהימה ועוצמתית.

שנינו והאופניים, בעומק המדבר, מנותקים מתרבות, בתוך כל הטבע המרהיב.

מתקדמים במשך שישה ימים מנקודה לנקודה.

זה היה קשה אבל חלום התגשם!!

ואז שוב קצת השבתה: שברתי כתף, בלוטת התריס יצאה מאיזון (תופעת לוואי של הטיפול)

והגיע הזמן לטיפול השני שלא מאפשר לרכוב כמה חודשים בגלל דיכוי חיסוני.

אבל הפעם האמנתי שבסוף התקופה אחזור לרכוב.

וכך היה. הדחף לרכוב היה חזק.

כמו קפיץ שנמתח במשך כל תקופת ההפסקה.

רציתי להגדיל מרחקים, למצוא אתגרים גדולים יותר, לעשות דברים חדשים.

התחלנו לרדוף אחרי המסלולים של ה-HLC.

יומיים בייקפאקניג בגולן, עלייה לירושלים, חוצה כרמל.

הכל היה מאתגר, קשה מאד אבל היופי של הטבע והחוויה של הגוף מפצים על הכל!!

ואז הופיע לי בפייסבוק המיניצ'ורי.

נדלקתי.

לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת.

עוד לא רכבתי 90 ק"מ עם 1200 מ' טיפוס מצטבר.

מבינה כבר שלאורך לא תמיד יש משמעות, הכל תלוי גם בתוואי השטח.

לא הייתי בטוחה שאני מוכנה.

איך אפשר לדעת?

המקסימום שרכבתי היה 70 ק"מ ובתנאים יותר קלים וגם אותם סיימתי בקושי רב.

היו לי הרבה חששות, אבל גיא עודד אותי והאמין שאצליח.

אחד המשפטים שחזר על עצמו בקרב אושיות התחום היה:

ש"הכל בראש" (אולי לא המשפט הכי מוצלח לחולת טרשת נפוצה שגם המחלה נמצאת אצלה בראש).

שתי המילים האלו השפיעו עלי. מוטיבציה הייתה לי.

הבטן אמרה "כן!".

ערב המיניצ'ורי הגיע. יצאנו לחצבה ל"פסטה פארטי" של הערב לפני.

זה יישמע מוזר אבל זה היה הרגע הכי קשה.

לא חשבתי על הערב הזה מרב שהייתי מרוכזת ברכיבה ובהכנות אליה,

בבדיקות התכופות של מזג האוויר הצפוי ובהתלבטויות של כמה מים ואוכל לקחת עלי.

נכנסתי לאירוע והופתעתי שכולם סביבי היו גברים, כולם נראו לי מנוסים, כולם חזקים, כולם בכושר.

היו שם את "הכוכבים" מה-HLC ומהפייסבוק.

הרגשתי כמו חייזר והתביישתי שאני שם.

מה בדיוק חשבתי לעצמי, שאני קרן, אישה עם טרשת נפוצה, יכולה לעשות את הטירוף הזה?

נכון, זה יכול היה לקחת אותי למקום אחר, למקום גאה אבל זה הצית מחדש את חוסר הביטחון שלי.

זה לא היה הם. הם היו מאד נחמדים. זה היה "בראש שלי"!

חזרתי לחדר. נרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה.

הרבה מחשבות וחששות.

באמצע הלילה המחשבות מקבלות עוצמות אחרות.

אפילו איפה אעשה פיפי באיזורים הפתוחים של המדבר נראה לי פתאום משהו מאד מטריד.

חמש בבוקר, חושך, הזנקה.

אנחנו מזנקים רבע שעה אחרי כולם. זה מנע מאיתנו את הפיתוי להיגרר לקצב גבוה.

זו הייתה רכיבה קשה ומדהימה. הנופים עוצרי נשימה. החיבור לטבע. להרגיש איך האדמה משתנה דרך הגלגלים.

באמצע הרכיבה מגיעים המשוגעים האמיתיים שעושים מסלול של 162 ק"מ.

אני עייפה ומקטרת והם מגיעים בשעטה ומשאירים אותנו פעורי פה לנוכח היכולות של הגוף האנושי (או במקרה הזה ה"על אנושי").

רכבתי בקצב של "סבתא" (כפי שיעצו לי רוכבים אחרים שישבו אתנו לשולחן ערב קודם), כל הזמן חושבת על להתקדם קדימה.

בחלק מהעליות רגל ימין קרסה. עליתי גם ברגל.

הלכתי גם חלק מהדרדרות.

המשפט של לורי הדהד לי בראש "זה בסדר גם ללכת".

בירידה המדורדרת לנחל מרזבה עוקף אותי רוכב ואומר "את יכולה. כולנו כאן קצת מחליקים".

אני מקשיבה לו, נזכרת במשפט של ביאנקה חברתי "יש מקומות שאם תלחץ על הברקס בטוח תעוף, ואם לא תלחץ על הברקס, אולי תעוף".

בלי לשאול את עצמי אני עולה על האופניים ומצליחה לרדת.

היה קשה אבל קושי מאתגר, קושי שבסופו הרגשתי מועצמת, על גג העולם, שכבשתי עוד פסגה.

סיימנו אחר הצהריים, קצת לפני רדת החשיכה.

עוד גבול נפרץ.

נכון שפיזית הטרשת מחלישה אותי אבל מנטלית, לעשות את המיניצ'ורי קצת דומה לחיים עם הטרשת.

להתעלם מהגוף ומהקשיים ולהמשיך קדימה כאילו כלום זה משהו שכל חולה טרשת שחווה פגיעה מוטורית מכיר היטב.

בלי זה לא שורדים, לא חיים.

פעולות יומיומיות פשוטות כמו בישול, כמו קניות בסופר יכולות להיות מאמץ אדיר.

חלקנו מרגישים אחריהן כאילו רצנו מרתון.

גם אם נגמר לנו הכוח, אנחנו ממשיכים, מסתירים את הקושי.

במובן הזה זה דומה.

אבל בניגוד לטרשת, במיניצ'ורי, בסוף אותו מאמץ, גם אם אתה מפורק פיזית,

אתה לא מרגיש מתוסכל ומיואש אלא מנצח, חזק, על גג העולם.

זה קושי של בריאות ואתה מחבק אותו באהבה גדולה. בלי זה, זה לא באמת מיניצו'רי.

לפני שאני מסיימת חשוב לי לומר משהו על בעלי היקר ששום דבר מהשיגעונות הללו לא היה קורה בלעדיו.

כדי להגיע למקום שהגעתי צריך בן זוג תומך ומפרגן כמו גיא, שמאמין בי, דוחף אותי קדימה, שמוכן ללוות אותי.

זה לא קל לרכוב 90 ק"מ בקצב שהוא לא שלך, בקצב של "סבתא".

גם לא קל לנוח ולהצטדק בכל פעם שרוכב עוקף אותך ומנסה לעודד אותך לרכוב מהר יותר, להפיק מעצמך יותר.

אולי צריך שלט "אני כאן כדי ללוות את אשתי".

גם אחרי שהאירוע נגמר, אני מריצה אותו שוב ושוב בראש,

מודה לכל אותם אנשים שהיו שותפים למסע הזה (שחלקם אפילו לא מכירים אותי ויודעים שהיו חלק מהדרך),

מנסה להבין מה היה שם, ליהנות מגודל המעמד ומהחוויה, מנסה למשוך עוד קצת את הסיפוק הגדול שהרגשתי בסוף.

אין כאן פודיומים וזה הדבר היפה.

כל רוכב שמגיע, מגיע עם השאיפות שלו, עם המטרות שהציב לעצמו ולכן כולנו מנצחים.

כי גם הניצחון הוא לא במדליה,

הוא בראש…

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: קרן שחר תמונה: קרן שחר