אני מסתכלת על עצמי כאישה אמביציוזית עם שאיפות להצלחה, לצד חיי משפחה וגידול ילדי.
לעיתים ונדמה לי…
שהסביבה מסתכלת עליי קצת בתור "משוגעת" נראה שלא ברור להם לאן אני רצה …
ספורט תמיד היה חלק מחיי,
אך החיבור שלי לריצה מקצועית החל לפני תשע שנים כשהתחלתי לאט, לאט בריצות למרחקים קצרים של 2-3 קילומטר וזה הלך, התחזק, התגבר, והשתכלל.
איך התחלתי?…
כמה חודשים לאחר לידת בני השלישי הרגשתי שאני חייבת לעשות "קצת" ספורט.
התחלתי עם הליכה עם משקולות של קילו הלכתי למכון כושר עשיתי ספינינג, יוגה, וחיזוקים…
זמן הוא משאב בחוסר כשאת אימא עובדת שגם רוצה להתאמן…
אז עשיתי מה ומתי שיכלתי וזה אילץ אותי להתאמן לבדי.
בהתחלה זה היה קשה אבל עם הזמן נהניתי מהחופש הזה שאני לא מחויבת לאיש או לקבוצה.
אם לומר את האמת, לא חשבתי בכלל על ריצות ארוכות רק רציתי להיות בכושר ולהוריד במשקל.
ככל שהתקדמתי קיבלתי תאבון…
נרשמתי ל מירוץ נייקי 10 קילומטר וזה נראה לי אז כמו חלום רחוק
ואז ה- 10 קילומטר גדלו ל 21 אח"כ ל 42 …ועוד
מרתון טבריה היה הראשון שלי ; וההתרגשות הייתה גדולה מהמצופה.
האהבה שלי לטבע העבירה אותי לריצות שטח
והמרחקים שקיימים בסובב עמק נראו לי אתגר מרתק, וככה כל שנה עשיתי מרחק כאשר התחלתי מריצת 60 קילומטר.
כל כך רציתי לרוץ את "הסובב" ושבוע לפני תחרות נפלתי על היד ושברתי מרפק,
למרות זאת לא ויתרתי ורצתי עם כאבים עזים .
שנה לאחר מכן, רצתי 100 שנה אחרי 166 והשנה… 200…
במירוץ השנה של ה – 200 ק"מ הייתי האישה היחידה מול 16 גברים !!!
וסיימתי אותו במקום שני כללי, ב – 34:10 שעות, למעשה עשיתי שיא מסלול נשים חדש!
השגתי את רוב המטרות שלי בארץ ועכשיו אני רוצה לרוץ ברחבי אירופה!
כל ספורט שמתקשר לטבע זו אני!
להיות בחוץ ולספוג אנרגיות של פלאי עולם: פעם זריחה ופעם שקיעה ,פעם פריחה ופעם בעלי חיים ועוד ועוד …צבעים, ריחות, ונפלאות עולם.
הספורט והריצה גורמים לי לשמחה, לאנרגיות טובות וגבוהות.
המחשבה שאני יכולה לאכול הרבה שוקולד תמיד משמחת אותי …)),
את התחושות הללו אני מעבירה לסביבה באמצעות חיוך, מילה טובה ושפת גוף מלאה בביטחון.
בתור ילדה ממש לא אהבתי לרוץ… ואם לא הייתה לי ברירה אז רצתי ממש מעט…
מה שכן… הייתי הכי מהירה בכיתה והכי חזקה.
אבל דברים קורים כמו שהם צריכים לקרות… והנה אני היום!
מה שדירבן אותי להמשיך זו אהבתי לתחרויות:
היופי בתחרות הוא שאפשר דרכה לסמן מטרה ולהשיגה, אני ללא צל של ספק תחרותית והישגית גם יחד.
התחרות עבורי היא שילוב של הפנינג ומימוש מטרות:
מצד אחד כיף לראות את כולם רצים, ומצד שני התחרות מלווה במתח בריא שמגיע מהרצון להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי, עבורי זה תענוג צרוף.
המשפחה מעודדת ותומכת ובנוסף הציבה לי גבול של עד 200 ק"מ…מזל שיש מי ששם גבולות!
הם לא מוכנים שארוץ יותר מהמרחק הזה ואני, יכולה להבין אותם… יש בכך סיכון והם דואגים לי.
אצל החברים התגובות נחלקות בין אלו שרצים לאלו שלא: אלו שרצים מעודדים ותומכים ואלו שלא מעודדים אבל מדגישים תמיד את הסכנות והמשפחה.
האג'נדה שלי לחיים מאושרים היא: חיה ותן לחיות, ולעולם לא לוותר על השגת המטרות.
עוד חמש שנים…
אני רואה את עצמי ממשיכה בספורט ובריצה, מציבה לעצמי מטרות חדשות ועומדת בהן!
את ההשראה שלי אני שואבת מהאישה המדהימה פסקל ברקוביץ,
אשר עברה תאונה קשה ונעזרת בכיסא גלגלים.
פסקל התחרתה באולימפיאדה הפראולימפית בריו, בענף הקיאקים בנוסף היא במאית, ועיתונאית.
אני עוקבת בהערצה אחריה ומקבלת ממנה דוגמה לנחישות, וכוח-רצון .
למי שקוראת את הפוסט שלי…
העצה שלי אלייך: אל תוותרי לעצמך, את יכולה הרבה יותר ממה שנדמה לך!!!
ציטוט שאני אוהבת במיוחד: GAIN NO PAIN NO!!!
ומה אני מאחלת לעצמי?….בריאות, בריאות , ועוד בריאות.
אני פרזנטורית של החברה .Hokaoneone ו Craft ובנוסף אני כותבת ב – Runpanel .מגזין אינטרנטי מעולם הריצה.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: קרול חן תמונה: אלין פריש
כתיבת תגובה