השקט שלי / אודליה רשף

אני אדם שמאמין בעצמו, ועושה דברים בצורה טוטלית, עד הסוף, ללא קיצורי דרך.

מאמינה בכל מעודי, שחיוך ואנרגיה טובה הם חלק בלתי נפרד מהיום.

אנשים סביבי רואים בי אדם נחוש ומחויב שלא מוותר, עד ש…

עד שאני משיגה את מבוקשי!

יחד עם זאת, אני משוגעת, ושטותניקית כמו ילדה קטנה…

מאז שאני זוכרת את עצמי התאמנתי במגוון חוגים וחדרי כושר, חיפשתי עניין ושינויים,

שום דבר לא סחף אותי למעשה עד הסוף עד ש…

עד שלפני שנה וחצי החלטתי לנסות ולרוץ בפעם הראשונה.

תוך חודשיים הבנתי שריצה זה הספורט שעושה לי הכי טוב או כמו שאומרים – "חיכה לי ממש מעבר לפינה".

ריצה זה הספורט שאני למעשה הכי אוהבת, הריצה היא למעשה אני!

המחויבות שיש בריצה, ההתמדה, כל אלה ועוד…

עזרו לי לגלות שדרך הריצה אני למעשה מצליחה להכיר את עצמי יותר טוב לעומק,

דרך הריצה אני לומדת וחווה התמודדויות עם החיים: אכזבות, הצלחות, קשיים, הכל מתרחש תוך כדי הריצה עצמה,

הריצה מעניקה לי תחושת שחרור, אותה למדתי להסב להיבטים שונים בחיים.

תחושת השחרור שאני מדברת עליה, היא תחושה של חופש מוחלט ;

מקום נטול מחשבות, אני ועצמי עם עצמי, הגוף נכנס לקצב מדיטטיבי, מונוטוני ואז…

אז הכל נרגע מכף רגל ועד ראש, זה המקום בו הכל נקי ממחשבות, עיסוקים, טרדות היום-יום נעלמות,

זה המקום היחידי בו אני לא חושבת על כלום, פשוט מחייכת ורצה, מתנתקת ונהנית, זה המקום בו אני מוצאת את השקט שלי…

בחיי היום יום אני היפראקטיבית ולא נחה לרגע,

תזזיתית מאוד וכל הזמן בעשייה ותנועה והראש שלי כל הזמן עובד, וחושב מיליון צעדים קדימה.

בריצה יש לי שקט, הכל מנוטרל לחלוטין, כיף לא נורמלי!

הריצה מעצימה אצלי תובנות משמעותיות: הכלה וקבלה ללא שיפוטיות, למדתי להכיר אנשים ולקבלם כפי שהם מבלי לתת ל"רושם ראשוני" להוביל אותי.

המרתון הוא סגירת מעגל משמעותי בחיי:

לפני כ- 15 שנה בעלי, רועי, ואני, עברנו תאונת דרכים קשה שבעקבותיה נפצעתי בשתי הרגליים ואף הייתי מרותקת לכיסא גלגלים,

הרופאים צפו לי שיקום ארוך ומייגע של מס חודשים ארוך אך אני לא הסכמתי לקבל את רוע הגזירה…

בעקשנות ובנחישות החלטתי שאני מחזקת את רגליי בתרגילי חיזוק ובניסיון לעמוד על הרגליים,

כל יום עוד קצת, אני זוכרת שהייתי מנסה לעמוד ונופלת, בכיתי המון וכשנרגעתי שוב ניסיתי לעמוד ושוב נפלתי ושוב בכיתי,

וכך עד שלאט לאט פחות נפלתי יותר עמדתי ופחות בכיתי. וכעבור חודשיים שזה הרבה פחות ממה שצפו לי כבר עמדתי על שתי רגליי…

הרופאים המליצו לא לעשות שום ספורט שהוא, למעט חיזוקים לברך ואופניים בחדר כושר כדי לא לסבול מכאבים, ריצות לא באו בחשבון!

אך… אחרי שנים וכנגד כל הסיכויים הרצועה החלימה כמעט לגמרי, התחלתי לרוץ ואף לאחר שנה וחצי של ריצה הגשמתי את החלום שהצבתי

לעצמי-המרתון.

המרתון והאימונים…

מרגע שהחלטתי להירשם למרתון היה ברור כשמש שאלך להתאמן עם מאמנת ואעשה את הדברים עד הסוף, כמו שאני יודעת לעשות.

אלו היו חמישה חודשים אינטנסיבים ביותר:

חיי היום-יום סבבו את הריצה: לאכול נכון, לישון טוב, לטפל בגוף, לחזק את הרגליים, להאריך שרירים, מתיחות, עיסויים וויטמינים ועוד…

הבנתי שברגע שקבלתי החלטה, אני נכנסת לתקופת של ויתורים על דברים אחרים בחיים,

ולכן החלטתי שכל מה שקשור למשפחה ולעסק שלי כל אלה לא יפגעו, וכל השאר מה שאצליח בין לבין יהיה בונוס.

הקרבתי את כל כולי לעניין, חוויתי נפילות אנרגיה ומצבי רוח מכל קשת הרגשות האפשריים,

כשהלך טוב זרחתי, וכשפחות הייתי מתוסכלת, למדתי להתעצם מזה ולהרים את עצמי בכל פעם מחדש ולא להיכנע למשברים שבדרך.

החברים פרגנו, הבינו, היו סבלניים לאורך התקופה, הוכח לי כמה האנשים סביבי הם האנשים הכי מדהימים שיש, ועד כמה הם אוהבים אותי.

חוויתי כאבים פיזיים בגוף, והסתגלות לעומסים החדשים, זה דרש ממני המון תעצומות נפש,

מצאתי את עצמי בין לבין מטלות הבית עושה תרגילי חיזוק, ועוד קצת מתיחות והכל כדי שהאימון הבא יצלח ושעד שהוא יגיע אהיה במצב טוב ללא כאב וללא שרירים תפוסים.

שבועיים לפני המרתון:

המאמנת האדירה שלי, שמרית שולמן, הכינה עבורי אסטרטגיית ריצה ובה מפורט באיזה קצבים ארוץ בכל ק"מ.

התחלתי לשנן זאת בראשי ולדמיין את עצמי איך אני פותחת את המרתון ואיך אני צולחת את קו הגמר.

דבר אחד היה לי ברור: שאני לא אפסיק לחייך כל הדרך!

42.2 ק"מ של חיוכים: ככה אני רוצה שיראה המרתון שלי! ועל כל קושי או משבר שיקלע בדרך, אעשה הכל כדי להתגבר עליו.

בלילה שקדם למרתון נרדמתי באופן מפתיע וישנתי מעולה, בטח כי האדרנלין הציף אותי כבר יומיים קודם והגוף כבר היה מותש.

הגיע רגע הזינוק…אני מוצפת התרגשות, ומריצה בראש את חמשת החודשים האחרונים ואומרת לעצמי שאני מחליטה ליהנות ויהי מה!

למרות התכנון המדויק עד לפרטים הכי קטנים… חוויתי נפילת אנרגיה מוקדם מהצפוי ובק"מ ה- 20 עברה בי המחשבה…

"איך אסיים עוד 22 ק"מ שכבר עכשיו האנרגיה נעלמת"

זה היה בדיוק הזמן להזכיר לעצמי שבאתי לכאן כדי ליהנות והמשבר הוא רגעי ותכף יחלוף.

חשבתי לעצמי שכדאי לתת לרגליים לעשות את מה שהן כל כך אוהבות וזה יחלוף…

דיברתי לעצמי בקול רם (כן זה קורה לי), ושיננתי מנטרות חיוביות של:

"את חזקה!", "את יכולה!", "את עושה זאת כמו גדולה!",

ובמקביל שיתפתי את אלכס שליווה אתי לכל אורך המרתון.

הורדנו קצב למשך ק"מ אחד ולאט לאט התאפסתי והאנרגיה חזרה במלואה.

בהמשך חברים מדהימים מ"לעוף עם נשרים" עודדו ורצו איתי חלק מהדרך וזה נתן בוסט של אנרגיה מטורפת,

הרגשה של אני יכולה הכל עכשיו, אז נא לא להפריע!

זה הרגיש לי פשוט מדויק נהניתי מהאווירה המדהימה של המירוץ,

הרגשתי מנצחת מול עצמי!

תחושת שמחה ואושר, מילאה אותי מהסם הטבעי ה"אדרנלין", ואני יודעת שרועי והילדים והחברים המהממים שלי מחכים לי בקו הגמר.

ככל שהתקדמתי בקילומטרז' ככה התרגשתי יותר ויותר,

דמעות של אושר זלגו על פניי, וברגע שריחפתי מעל קו הסיום צעקתי בקולי קולות כאילו אני לבד שם: "עשיתייייי זאת!"

וקיפצתי כמו ילדה קטנה שמתרגשת ממשחק חדש.

סיימתי בחיוך שייחלתי לעצמי…

שבוע אחרי:

מרגישה תחושת הקלה עצומה, צלחתי את התקופה, והכל הצליח לי כמו שדמיינתי לעצמי.

עכשיו אני רוצה הכי פשוט שיש… להמשיך לרוץ וליהנות, לשלב ריצות שטח וכביש,

להמשיך לעשות את מה שעושה לי כל כך טוב… ומייצר לי את השקט שלי….

לפייסבוק של אודליה רשף

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: אודליה רשף תמונה: אודליה רשף