בשנת 2008 בגיל 38 קיבלתי תמונה שבה אני מופיעה במשקל 125.5 ק"ג.
קיבלתי "סטירה", לא זיהיתי מי זו האישה בתמונה!
מודה ומתוודה שמאז ומעולם עד לניתוח… אהבתי לאכול: מלוח מתוק חמוץ כל הטעמים וכמה שיותר.
אכלתי כשטוב לי, אכלתי כשרע לי, כל רגש בא לידי ביטוי ע"י אוכל שהיה זמין במקרר ובמזווה.
ידעתי שאני אישה מלאה… מה שלא הבנתי ולא ראיתי זה עד כמה… עד ש…
נתקלתי באותה התמונה, באותו הרגע החלטתי שאני רוצה לשנות את המראה החיצוני שלי.
עברתי ניתוח קיצור קיבה (שרוול), הגעתי להחלטה שאני פונה לפתרון כירורגי לאחר שניסיתי כל פתרון אפשרי שהיה בשוק.
שילמתי כסף לכל מי שהבטיח לי שאהיה רזה, בפועל רק חשבון הבנק שלי הרזה והשכבות סבבו סביב כל אזור בגוף.
היו לי חששות רבים אך לא התלבטתי,
ידעתי שאני הולכת על זה למרות הסיכון ולמרות שהניתוח היה בתולי באותה תקופה,
פחדתי למות בניתוח, פחדתי מסיבוך התבשלתי המון עד קבלת ההחלטה
אולם משקיבלתי את ההחלטה כלום לא הזיז אותי.
הניתוח עבר בהצלחה פיזית, אולם היה ברור לי שכדי שזה יחזיק לאורך זמן אני חייבת לעשות שינוי כולל באורח החיים שלי.
את השנה הראשונה שאחרי הניתוח הקדשתי להטמעת השינוי ביליתי כמעט כל בוקר בקאנטרי בשחייה, חדר כושר, חוגים וכד'.
עם השנים עברנו ממודיעין לעמק יזרעאל,
כאן התרחש החיבור האמיתי שלי לטבע והגברתי את הפעילות הגופנית.
ההליכות בטבע הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי:
בקיץ אני פותחת את היום לפנות בוקר בשדות, צועדת בדייט מופלא עם עצמי במשרד של אלוהים.
נושמת את האוויר הנקי לקרבי, מוקירה על הטוב בפינת ההודיה שלי ושולחת אנרגיות טובות ליקום.
פינת ההודיה שלי היא פינה בטבע שבה אני עוצרת את הפעילות מביטה לשמיים
מרימה ידיים ומודה לבורא עולם על כל הטוב והשפע הקיימים בחיי.
עם הזמן הוספתי רכיבות שטח על אופני הרים.
האופניים והשטח הפכו לפסיכולוג שלי, דרך הרכיבה למדתי להתמודד עם הפחדים שלי,
מנקודת מבטי בירידות בשטח, אני מגיעה לאקסטרים רגשי, אני צוחקת ובוכה מהתרגשות.
שם בשטח אני מגלה על עצמי דברים שהיו חבויים ;
כילדה לא רכבתי על אופניים ושיעורי הספורט בבית הספר היוו עבורי אתגר,
מעולם לא התחברתי לספורט ובכלל כל מה שקשור לספורט היה בלתי מושג עבורי.
היום אני רוכבת בחבורה, מרגישה חלק מהחבר'ה, שווה בין כולם,
החברים רוכבים יותר מהר ממני ואני… אני מביאה משהו משלי לרכיבות:
אני מביאה את השמחה והצחוק, את ההשתטות וההנאה מהסיטואציות בשטח.
אני נוהגת לצלם ומשתפת את התמונות המרהיבות עם החברים,
התמונות האלה כנראה עושות משהו כי הפידבקים שאני מקבלת מאנשים, מדהימים אותי כל פעם מחדש.
קיבלתי הודעה מאישה חולת סרטן שהתמונות של השדות עושות לה כל-כך טוב,
היא מרגישה כאילו שהיא בשטח, ביקשה שלא אפסיק.
אנשים מספרים שהחיוך של הבוקר עובר דרך המסך וזה נותן להם אנרגיות לכל היום.
דרך הספורט למדתי מהי הקשבה וכבוד לגוף.
למדתי לנוח כשהגוף מבקש, למדתי להתייחס לכל כאב ולו הקל שבקלים, למדתי לא להעמיס והכי חשוב ליהנות מהפעילות.
אני לא אוהבת תחרויות, אך נהנית מההישגים שאני משיגה הכל ביחס לעצמי,
אני אוהבת להציב לעצמי יעדים במיוחד כשמדטבר במרחקים על האופניים לעמוד בהם וליהנות.
בזכות הספורט הכרתי אנשים נהדרים מכל רחבי הארץ למדתי ואני עדיין לומדת על אנשים ועל עצמי.
הספורט תרם רבות לתהליך שלי, לביטחון ולדימוי העצמי שלי, לירידה במשקל ולצמיחה האישית שלי.
ספורט עבורי זה בריאות, איכות, וחגיגה גדולה, הנחלתי זאת גם לילדיי שגדלים לצד אימא שלא מוותרת!
אני מודה שלאורך השנים זייפתי בנושא התזונה אך מעולם לא ויתרתי על הספורט שלי.
לחוג הפילאטיס שלי, לרכיבות ולצעידות יש זמנים קבועים בלו"ז העמוס שלי,
כשאני מתעמלת אני שמחה, חיונית, אנרגטית, שופעת חיוכים ואופטימיות.
השאיפה הבאה שלי הוא לרוץ:
אני מוקפת בחברים רצים, אני חברה בקבוצות פייסבוק של רצים,
התמונות של החברים במרוצים עושות לי חשק גדול להיות חלק מהם,
אני עובדת עכשיו על חיזוקים לגב ומכינה את הגוף לאתגר הבא עליו לטובה.
אני ממלאת את עצמי בשמחה בלב, השמחה היא מקור העצמה שלי,
אני שמחה ומשמחת, ומכל השמחה הזו אני צומחת וכובשת כל אתגר.
אני מבינה שאני מספיק טובה, שאני מספיק מצליחה,
ושאני חיה בשלום ובשולם עם עצמי ויודעת שאת התובנות המדהימות האלה קיבלתי בזמן הפעילות הגופנית.
ולסיום …כששואלים אותי מה הסוד של החיוך שלי…
הטיפ שלי הוא סלפי.
שם בשדות גיליתי בתמונות שאני מצלמת את כוחו של החיוך בסלפי.
בסדנאות שלי אני תמיד אומרת למשתתפים שמי שצריך סיבה לחייך שיוציא את המצלמה ויעשה סלפי,
באוטומט החיוך מתפשט על הפנים וידוע שכוחו של חיוך מזויף זהה לחיוך אמיתי.
המשפט מוביל בחיי "חיים בריאים מתחילים בשמחה ,תתאמנו בלהיות שמחים".
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: שמחה גניאר תמונה: שמחה גניאר
כתיבת תגובה