יפית, בת 32 מתל אביב, מורה ליוגה אשטנגה ויניאסה.
מאיפה להתחיל, גוללת בראשי את השנים אחורה, הסיפורים, איך הייתי, הרגשתי, דברים שהתרחשו, יש כל כך הרבה…
הכל מסתכם בסופו של דבר ל"כאן ועכשיו".
אם ניקח כל אדם שנמצא מסביבנו, לכל אחד סיפור.
ישנו מכנה משותף בין כולנו, לפעמים כשאנו קוראים סיפור אחר אנו מרגישים כאילו הסיפור זה הסיפור שלנו,
לכל אחד יש זהות, דמות, מהות אישית, פנימית שאיתה הוא הולך, עם התחושות שרק הוא יודע ואנו כבני אדם מפרשים זאת בחיצוני כראות עיננו.
מילדות אהבתי ספורט, ריקוד, התעמלות מכשירים, התחברתי לזה וגופי זרם באהבה.
אך הפסקתי…
לימודים, משפחה, צבא, מאין סדר היררכי וברור בחברה שלשם הולכים…
בלי לשאול, בלי לבדוק פנימה אם זה מתאים או לא…
הספורט המשיך ללוות אותי בעדינות בבגרותי, בצבא בזמן הפנוי,
ובעצם מתחילת שנות העשרים עסקתי וצברתי ידע בספורט במגוון רחב: ריצה, קיקבוקס, קפוארה, זומבה, ספינניג ועוד….
תוך כדי מסלול החיים "הרגיל" שכלל: תואר ראשון בביולוגיה רפואית, עבודה בתחום הביוטק, תרופות, רופאים,
מחקרים קליניים בחברות הטובות שכ"כ רוצים לעבוד שם,
בכל מקום התמקצעתי, עשיתי את הטוב ביותר, פרפקציוניזים בhard core של המילה,
גם אם זה לא התפרש כך מסביבי, תמיד שאפתי סביב השגת השלמות. אך משהו בתוכי לא הרגיש שלם, למרות אהבתי למקצוע.
אני מאמינה שהיקום שולח לנו אותות להסתכל, להבין, לראות דברים,
אבל אף פעם לא לימדו או הסבירו בבית- ספר לדעת להקשיב… לעצמנו, לדעת מי אנחנו ומה הגוף מרגיש בכל רגע נתון.
All journeys have secret destinations of which the traveler is unaware.
All actual life is encounter”
Martin Buber
אז נשלחו אלי אותות, והרבה, פשוט לא שמתי לב אליהם ולא הבנתי למה דברים לא מסתדרים לי,
למה הכל מתפרק כל פעם מחדש… איך זה יכול להיות, הרי אני עובדת קשה.
עקב פגיעת רכב ברגלי היה לי קשה לעשות את כל הפעילות האירובית השונות, ואני המשכתי להעמיס ופגעתי גם ברגלי השנייה.
עד שהמצב היה בלתי אפשרי כמעט. כמובן שזה היה לא פשוט בתור אחת שאהבה וחיה את הספורט.
הלכתי להמון רופאים, פיזיותרפיה,חייתי סביב זה, ורופא אחד אמר מותר והשני אסור ספורט.
ייעצו לי לנסות יוגה,
עניתי בפשטות ומהירות: "מה אני אעשה שם ,הם לא זזים ולא עושים כלום".
תוך הפחתת הפעילויות האחרות, נכנסתי לשיעור יוגה,
ניסיתי… התחלתי מהמקום הכי פיזי שיש, וזה יכול להיות, הרבה כוח ושרירים.
וכך הייתי הולכת מידי פעם, ללא התמדה או רצף קבוע.
לאט לאט זה תפס יותר מקום בחיי, עדיין לא באופן רציף.
משהו גרם לי ללכת ולהמשיך, אולי היקום שהוביל אותי לשינוי…
אבל בינתיים האגו שלנו שמוביל ביום-יום הנחה אותי,
אני מניחה שזה היה בגלל הפיזיות והאתגר "להצליח" לעשות מנחים מסויימים, התחושה של הגוף בסיום.
היום כמובן, אני לא מנסה להגיע לשום מנח, נותנת לגוף להגיע ועם הזמן להתפתח.
כיום גם מבינה שבעצם הקלילות הזו שהרגשתי בסיום תרגול זה מכיוון שכל תנוחה ביוגה עובדת על איברים פנימיים,
מרכזי אנרגיה שלנו לאורך הגוף (צ'אקרות) ומשחררת אותנו מעומסים רגשיים בעזרת התנועה המנגישה בשילוב הנשימה. מדיטציה בתנועה.
בגיל 28, התעניינתי בקורס הוראה ליוגה,
הגעתי למורי היקר במכמורת, בלי לדעת הרבה ולעומק, בלי לדעת שמתקשרת לכך הפילוסופיה, הבודהיזים והרוחניות.
רוחניות ליוותה אותי יותר בקרבה לדת אבל לא ידעתי לנתב את זה לעצמי פנימה.
המפגש הראשון בקורס אמר את שלו וסחף אותי פנימה,
מבלי לדעת הרבה, הנשמה והנפש פנימה דיברו, הן היו צמאות לקרבה, להבנה, למבט פנימה שאף אחד לא לימד אותי בשום מקום.
משם החל מסע ארוך, לידה מחדש, צעד אחר צעד במשך שנתיים של הקורס.
מסע הממשיך כיום בכל רגע נתון ולא יפסק לעולם.
דרך שמלמדת אותנו קבלה של עצמנו, אהבה, הודיה על מה שיש, חמלה, שאילת שאלות,
תהיות ללא רגשות אשם, בלי לשפוט ולבקר, לא את עצמנו ולא את הסביבה.
יכולת הבנה למצב הקיים, של הרגע הנוכחי בלי לסבול.
לקבל שהחיים מורכבים מהמון דברים ושבעצם הכל תלוי בנו ואיך אנו מסתכלים על דברים.
תוך העמקת התרגול ביוגה, שיקמתי את פציעותיי, חיזקתי את החיצוני, את השלד, המפרקים כי בעצם חיזקתי את הנפש פנימה.
כשאני מתרגלת, נוכחת בשקט על המזרן ומתחילה לנשום לכל תא ותא בגופי עוברת מאסאנה לאסאנה (תנוחה),
לאט לאט אני משתחררת מכל המחסומים והגבולות שהראש שלי אגר במהלך הזמן בכל איבר שבגוף, בשלד, במפרקים;
ובאופן הכי תמים ואותנטי אני חושפת את הנשמה שלי לעולם,
הופכת להיות נוכחת מבלי להסתיר שום דבר על עצמי,
אני מבטאת את כל הרגשות העמוקים שאצלי עם האמת ללא פחד או בושה
בין כל שאיפה ונשיפה אני סוף סוף נהיית מי שאני באמת אמורה להיות,
חיה ומלאת חיוניות, שירה בתנועה אני מאמינה שביוגה, תנוחה זה לא רק מצב פיזי טכני על ידי הגוף,
זה מצב צורת הנפש שלנו- המצב העדין והשברירי של העצמי הגבוה.
היוגה שם כדי להביא אותי ולהוציא את הטוב בכל רגע נתון בחיים, לאהוב,למצוא את הכוחות לתת לנשמה להאיר בכל מצב.
לכבד את גופי. להיות בהכרת תודה מתמדת ולחגוג את החיים בכל רגע נתון.
כל דבר שקורה לנו בחיים, כל פגיעה, פציעה וכאב, הכל קשור בנפש, בעבר, בסיפור שאנו נושאים עמנו מהיותנו קטנים,
שבעצם נולדים באהבה ובשמחה, כמו הטבע, אבל ההתניות והדפוסים של החברה משבשות את עצמנו האמיתי. זה שמחכה שיקשיבו לו .
תוך הלימוד הפיזי מתלווה קריאה בפילוסופיה, בודיהיזים, מדיטציה ועוד מגוון עצום של ספרים ומשוררים שעודני קוראת ולומדת יום יום להעמקה,
להבנה פנימה, זה לעולם לא נגמר. כל פעם מתגלה לו רובד חדש פנימה שלא מבינים איך חיינו אחרת לפני כן, להדליק אור בחושך.
בהתחלה התחלתי ללמד יוגה תוך כדי עבודה במשרד, לבסוף לפני כמעט שנה
נסתיים פרק זה,השכר הגבוה, "כלוב זהב", אנשים הבאים למשרד אבל עצובים בפנים.
ראיתי את ההתמרה אצלי, אנשים מסביבי שמתרגלים, אצל התלמידים שלי, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה,
זה משנה חיים, ואם בכל צורה, אפילו הקטנה ביותר מישהו מקבל מזה משהו,
אפילו מילה אחת, זה שווה את הכל. אושר והכרת תודה אינסופית מלווה בכל מפגש.
“The measure of your life will not be in what you accumulate, but in what you give away”- Dr. Wayne Dyer
הליך זה מלווה בהמון חששות, איך לעזוב קריירה, זה לא "מקצוע",
אני יצאתי לדרך, יש נפילות, יש דרך שצריך לעבור, לומדים וממשיכים, לכל בעיה ישנו פתרון.
לומדים להסתדר, לקרוא ולהבין מצבים והעיקר להבין את עצמנו.
כי כשאצלנו בפנים בסדר, הכל מסביב מסתדר.
“Don’t give up. Normally it is the last key on the ring which opens the Door” – Paulo Coelho
את המסע התחלתי עם הספר שרובנו מכירים ואוהבים, ספר ניצחי, "האלכימאי" של פאולו קואלו.
זה עורר בי כ"כ הרבה. עד היום אני קוראת ציטוטים מספריו ושל רבים אחרים וטובים.
זה תמיד רלוונטי, כשלא נמצאים בדרך הזו חושבים שזה סתם קלישאות, ולפתע מתגלה שזה למעשה החיים עצמם.
צריך רק לעצור ולהסתכל.
קטע אהוב מתוך האלכימאי
“אם ככה למה לי להקשיב ללב שלי?
כי לעולם כבר לא תוכל להשתיק אותו. גם אם תעמיד פנים שאתה לא שומע מה הוא אומר לך,
תמיד הוא יהיה שם בקרבך, ויזכיר לך בלי הרף מה הוא חושב על החיים והעולם.
אף אחד לא יכול לברוח מהלב שלו, לכן מוטב להקשיב למה שהוא אומר. כדי שלעולם לא תבוא מכה לא צפויה.
תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו,
ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו, כי כל רגע של החיפוש הוא רגע של פגישה עם אלוהים ונצח.
כל אחד על פני כדור הארץ יש לו אוצר המחכה לו. אמר לו לבו.
אנחנו הלבבות, איננו מרבים לדבר על האוצרות האלה , כי בני האדם אינם רוצים עוד לצאת ולחפש אותם. …….
אחר כך אנחנו נותנים לחיים להוביל כל אחד אל גורלו.
לרוע המזל מעטים הולכים בשביל שסומן להם- השביל אל הייעוד, ואל האושר.
רוב בני האדם רואים את העולם כמקום מאיים, ובגלל זה העולם אמנם נעשה בשבילם מקום מאיים.
לכן אנחנו, הלבבות, הולכים ומנמיכים את קולנו. אבל אנחנו לא משתתקים אף פעם.
למה הלבבות לא אומרים לאנשים שהם חייבים להמשיך ללכת בעקבות החלומות שלהם?" שאל הנער את האלכימאי.
כי במקרה הזה הלב הוא שסובל יותר, ולבבות אינם אוהבים לסבול….ענה האלכימאי.
מה שאתה צריך לדעת הוא זה:
לפני שחלומך מתגשם, נשמת העולם בוחנת כל מה שלמדת לאורך הדרך.
היא עושה את לא מתוך רשעות, אלא כדי שתוכל, יחד עם החלום, להתנסות גם בהתמודדות בניצחון.
זה הרגע שרוב אנשים נכנעים, זה הרגע שמתים מצמא בדיוק כשהדקלים מופיעים על קו האופק, כפי שאומרים בשפת המדבר.
כל חיפוש נפתח תמיד במזל של מתחילים, וכל חיפוש מסתיים במבחן למנצח.
הנער נזכר בפתגם ישן מן הארץ שלו השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר."
מאחלת לכולנו שנדע להקשיב פנימה, להיות באושר, הודיה, שלווה, חמלה, ואהבה לעצמנו ולאחרים מסביבנו.
נמסטה
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: יפית קמחי תמונה: יפית קמחי
כתיבת תגובה