לפני שיגמר / מיכל אפרתי

"לא לפחד להתאהב

שיישבר הלב

לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר

ולצאת אל החיים

ולנסות הכול לפני שייגמר .."

מתוך השיר  לפני שיגמר: עידן רייכל

קצת עלי…

השנה סגרתי 50 , אמא לתאיר (25) ושגיא (19) , גרושה , עובדת במשרה מלאה ברשות מקרקעי ישראל

חיה ונושמת אופנים, לומדת כלבנות טיפולית אולי לפרק ב'.

אני אדם משימתי שמאמין במעשים!

יש מצבים בהם אני חיה באיזו "לה לה לנד" משלי,

מאמינה שטבע האדם טוב מנעוריו, חברים אומרים עלי שאני מלאה בטוב

ואני צריכה ללמוד להעניק אותו במינון הנכון אחרת אני מלחיצה את מי שלא מכיר אותי מספיק טוב…

רוב הזמן מעדיפה להקשיב ולא לדבר על עצמי.

לפני שנתיים שיניתי סטטוס,

לאחר תקופת נישואין חונקת ולוחצת ולא מפרגנת של 25 שנה החלטתי שדי!!!

קמתי ארזתי שני ילדים, 3 כלבים, וחתולה עזבתי בית מדהים במושב ציפורי,

ובדיוק כשנגמרה לי המשכנתא, שכרתי בית ולאחרונה רכשתי בית חדש ולקחתי משכנתא חדשה.

המשמעות היא שעד גיל 75 אהיה משועבדת לבנק –

וחופשיה, חופשיה לבחור, חופשיה לטעות, חופשיה להעניק , לשנות לחיות – סוף כל סוף מאושרת !!!

באותה העת אבא שלי חלה בסרטן,

ג'ינגלתי בין מעבר דירה, חיזוק הילדים שהיו ועדיין נפלאים איתי וטיפול באבא,

באחת הנסיעות שלנו לבית חולים בלינסון שם עשה את הטיפולים, אבא הספיק להגיד לי שהייתי צריכה לפעול מזמן… !!

פעלתי הכל כמו מכונה, התנתקתי רגשית, משהו בי הכניס את הנפש למצב הישרדות

זה היה: או לעשות את הצעד הזה, או להתאשפז במוסד לתשושי נפש, ככה הרגשתי.

תשעה חודשים אחרי, אבא נפטר.

יומיים לפני כן שברתי את היד בסינגל חלוקים, ביום ששמו לי את הגבס רצתי אליו לבית חולים

שכחתי מעצמי, מהכאב, הבנתי שאלו השעות האחרונות שלי איתו

ורציתי פשוט להיות איתו, לחבק, שיסבול כמה שפחות – לא ממש עזר,

הוא מת בסבל רב ולא בהשלמה -גם אם הספיק הרבה בחייו היו לו עוד הרבה תכניות לפני שנגמר.

בשנתיים האחרונות עשיתי הרבה יותר ממה שעשיתי כל 25 שנות נישואי,

הכרתי חברים חדשים מדהימים ומחזקים רובם בזכות האופניים,

חידשתי קשרים עם חברות וותיקות שלא יכולתי להיפתח אליהן בתקופת נישואי.

לאופניים הגעתי במקרה , אם כי אני מאמינה שלכל מקריות ישנה סיבה.

הייתי בטטת כורסא: כושר אפס, הצדקתי את המנוי בקאנטרי… אם הייתי באה ל-20 דקות משקולות קלות ובורחת,

לא אהבתי את החלל הסגור שם.

לפעמים הליכות עם חברה במושב (יותר מרכלות פחות עובדות).

אחותי רכשה אופניים (ז"ק marida גלגל 24")

ולא היה לה איפה לאחסן אותם, בדיוק התחילו קבוצת רכיבה במושב לקחתי לה אותם, הצטרפתי לרכיבה.

לא אשכח את היום הזה , החברה לקחו אותי לרכיבה של 17 ק"מ,

הרימו לי את המוט כיסא לגובה הנכון, שאז נראה לי כמו לרכוב על מגדל כי הרגלים לא נוגעות בקרקע,

רכיבת אימה של פחד מירידות ובכי בעליות – לא וויתרתי סיימתי עם טראומה קלה,

אבל סיימתי!

הטרנד של האופניים פשט מהר באזור העמק,

חברה אמרה לי שנפתחה קבוצת נשים באלון הגליל אמרתי למה לא…

לבושה בטייץ שחור, תיק גב ורוד, וחולצה תואמת הצטרפתי עם גלגלי 24" של אחותי וגובה 1.76 שלי לקבוצה.

החברה אגב עזבה אחרי פגישה ראשונה אני נשארתי בקבוצה שנתיים .

המדריך דני מור – רוכב תחרותי מעולה , XC וטכני שבילים.

בקבוצה הכרתי חברות אמת, הפכנו לחברות נפש עד היום,

לקבוצה קראנו הנחושות, כי דני (הקוף) כל הזמן צעק לנו בכל אלמנט מאתגר – "תהיי נחושה" !!!!

עם הזמן פתחנו ערוצים חדשים והצטרפנו לקבוצות רכיבה של סופי שבוע,

ומרכיבות קצרות בסינגל אלון הגליל ביום שישי בלבד עברנו להתנסות בכל סיגל מוכר – קק"ל ופיראטי כל סופ"ש רכיב.

התחלנו להתאמן טכני עם תום בר, רוכב טריאל וטכני אגדי (יוצא "עז ערים" ומדריך היום ב"יסודות").

אחרי כמה חודשי אימון,יצאנו אתו לטיול אופניים של שלושה ימים בסינגלים של אזור קיבוץ סמר,

הטיול חיזק את החברות של הנחושות בצורה משמעותית.

קבוצת הנחושות שכולה מורכבת מרוכבות מצויינות!!!

(יעל צור,יעל אפרת , קרן בר-יוסף ,עינת בר ומימי לקס) התקבעה ונהינו החברות הכי טובות כבר מזמן לא רק באופניים.

הרכיבה בקבוצה, החברות המופלאות, החברים החדשים שרכשתי,

ויכולת ההצלחה שלי חיזקו אותי ועזרו לי לקבלת את ההחלטה לעשות סוף סוף משהו בשביל עצמי, לא לוותר על החיים ועל האושר.

על כל פירגון בהצלחה באלמנט שלא קיבלתי מבן הזוג שגם רכב איתנו, קיבלתי פי שתיים מהחברים.

על כל מריבה על רכישת אופניים שיותר מתאימות לי או מנשא לרכב כדי להתנייד, או נעליים ותיק מקצועיים

שהייתה לי עם בן הזוג קיבלתי חיזוק פי שתיים מהחברות והחברים שלא היו מעורבים במה שקרה בבית.

ככה הבנתי שאפשר אחרת,

שהעולם אינו מתמוטט אם מנסים,

מקסימום נופלים, לומדים מנסים שוב ואם לא מוותרים,

מצליחים!!

לפני כחודש סיימתי יחד עם חברה, קרן בר-יוסף (אשתי) את אתגר הפסגות:

אתגר רכיבה הנפרש על פני שישה חודשים במהלכם נדרשים המשתתפים לטפס 20 פסגות הרים ברמות קושי שונות.

מה המטרה של האתגר, למה בחרתי להשתתף בו – לא בחרתי ,זרמתי… האומנם?

באותה העת הרגשתי שאני תקועה במקום בכל מה שקשור לרכיבה,

הרגשתי צורך להתחזק להתפתח ברמת הכושר וברמה הטכנית.

הבנתי שאני צריכה מסגרת, לא רוצה להיות רוכבת של סוף שבוע .

הרכיבה נכנסה לי לדם .

יומיים ללא רכיבה וכל שרירי הדיווש דואבים וצועקים – יער..סינגל..סלעים…שמים טבע..אוכף מתגעגעים.

האתגר נכנס בדיוק לנישה הזו,

במבט אחורה מתערבבות לי כל הפסגות לתמונה כללית אחת:

צפון, מרכז,דרום , נופים שונים מתחלפים ,מזג אויר הולך ומתקרר.

את האתגר התחלנו באוקטובר שיא השרב הסתווי, המשכנו דרך החורף וסיימנו בחודש מרץ בדיוק בתחילת האביב – כמה סימבולי.

לא זוכרת את הסדר המדויק של הפסגות, זוכרת חוויות, חברים שליוו אותנו בדרך פיזית ונפשית.

זוכרת שרכבנו בשטחי אש בכרמל, טיפסנו למוחרקה, מבחינתי היא נכבשה, גם היום אני מביטה בה מלמטה, קורצת לה, ואומרת לה, עשיתי אותך.

זוכרת את הטיפוס לחרמון כשאני חולה וחלשה אך עקשנית ונחושה נגררת אחרי קרן ורוני שמלווה אותי בעיניים קצת דואגות שואב בעצמו את האתגר.

זוכרת גם שבדרך מלווה אותנו האוטו של גיא ..הבעל של אשתי לאתגר ואף ממתין לנו בפסגה עם חיוך ומבט מעריך, מעודד ורגוע.

גיא בהמשך הציל אותנו מעוד שתיים או שלוש חזרות מפסגות קשות.

זוכרת את הפסגות במרכז: צובה, ברבהר, וגבעת הקרב ,

את השתיים האחרונות רכבנו ביום אחד כשיואב מלווה אותנו עם אנרגיות מטורפות בדרכו השקטה.

זוכרת שלמחרת הטיפוס של שתי הפסגות היו לנו אנרגיות לפסגה נוספת בצפון – הר בטח בבוץ –

אותה טיפסנו כמו מלכות עם ליווי צמוד של מימי יוסי ויעלי אחותי שלצידם הכל פה אפשרי.

זוכרת פסגות שנהניתי מהן: זורמות עם נוף מדהים – ביריה, יערן, מוחרקה ,בית קשת לתבור קרני חיטין עם דרור האנרגטי של חנוך .

זוכרת פסגות מתסכלות: דרדר,בוץ ,פנצ'ר ברכב – גלבוע,מירון, גבעת המורה

זוכרת פסגות קשות עד כדי קללות: מעלה עזגד – איף בוץ שינוי כיוון למצפה זוהר, מצפה זוהר, מצפה זוהר – שוב תודה גיא.

זוכרת פסגות שהייתי בהן חלשה: רמת הגולן הר נמרון ופסגות שטרפתי את הדרך כמו רמבו – רמת הגולן מעלה כנף.

זוכרת פסגה בה התחברתי לגוף ולנפש: מעלה עקרבים למכתש הקטן ,רכיבת יוגה ללא הפסקה.

הילדים שלי תאיר ושגיא היו ענקים ; הבית לא תמיד נקי, אוכלים אוכל מהיר,

והכביסה במקרה הטוב מכובסת ונקיה נמצאת בערימה על הספה,

נפגשים פחות מדברים פחות, ובכל זאת… מביטים בי במבט של…:" אימא משוגעת גאים בך את תסיימי את האתגר!"

בזכות האתגר הבנתי מה היא עוצמתה של חברות טובה:

גם אם לא רכבתי אתם כי הייתי עסוקה באתגר,

גם אם מעטו שיחות הטלפון והמפגשים הם עמדו מאחורי ,

יעצו, פרגנו, דחפו, כל אחד בדרכו המיוחדת, חלק בחיבוק,

חלק בצקצוק לשון עם חיוך ועקיצה קלה ,אך בכולם בלי יוצא מהכלל הרגשתי הערכה שחיזקה ודחפה קדימה.

למדתי על עצמי מה הוא המקום שבו אני מצליחה להתחבר לשקט הפנימי שלי

למצב של חיבור בין הגוף והנפש כמו חבל דמיוני שמושך אותי קדימה בעליה מתמשכת וארוכה.

למדתי שמצב נפשי הוא גורם משמעותי לאיך תראה הרכיבה ואם אפשר לשחרר לחץ בקללה טובה מתחת לשפם…

למה לא, אפילו מומלץ..שחררי … ככלל גם לחיים.

שתי נחושות שסיימו 20 פסגות (שתי נשים יחידות שסיימו את אתגר השטח) עם מנטרה אחת ויחידה

לרכוב, הכי טוב שאני יכולה בכל מקום שאני אוהבת כאן ועכשיו.

ולא רק לרכוב, הפסקתי להאמין בדחיינות,יש לך מטרה, משימה,

תבצעי כאן ועכשיו בדרך שאת אוהבת ומאמינה בה, ללא פשרות ,ללא וותרנות ללא תירוצים.

אחד הדברים שהצלחתי לעשות זה להסתדר לבד בחו"ל,

דבר שנראה לי בעבר כמו סרט אימה,

כארבעה חודשים לאחר שעזבתי את הבית,

ספונטנית רכשתי כרטיסים לניו-יורק ולקחתי את שגיא לטיול לפני צבא כי זה היה החלום שלו.

כמה נהנינו שם, עד היום חולקים זיכרונות.

לפני שנה טסתי לטיול אופניים במרוקו ; משהו שלא הייתי מעלה על דעתי שנה לפני כן.

אישה אחת עם 11 גברים מקסימים (אבירים) זו הייתה חוויה מדהימה,

רכבנו באזור הרי האטלס בין כפרים ברברים, נופים מדהימים, דרכים קשות, טיפוסים מפרכים וארוכים,

הכרתי שם חברים נהדרים ולמדתי שם כל כך הרבה על עצמי, על היכולות שלי הנפשיות והפיזיות .

לפני חודשיים עשיתי סקי בפעם הראשונה בחיי ;

הצטרפתי לקבוצה גדולה של ח'אפרים לא מחונכים (ככה הם קוראים לעצמם),

גברים ונשים שיודעים איך לעשות חיים, סבלתי 3 ימים כמו טירונות,

נפלתי עשרות פעמים על השלג, לא וויתרתי וכשהצלחתי הבנתי למה אפשר להתמכר לספורט הזה.

אבל.. לעולם לא אחליף את האופניים בספורט אחר ;

התמכרתי לספורט הזה: לשטח,הטיפוס הכואב, הירידות החדות והדרופים המאתגרים,

זה המקום שבו אני סוף סוף מצליחה.

לא היו לי הרבה הצלחות בחיים, ברוב התחומים אני די בינונית,

עם הערכה עצמית לא ממש גבוהה, די נחבאת אל הכלים,

אם אני משוויצה אני מרגישה יומיים אחרי זה רע – לומדת לאהוב להשוויץ.

היום אני רוכבת לפחות 4 פעמים בשבוע,

מתאמנת אצל רוכב העל חנוך רדליך עם קבוצה של תותחים

לומדת פעמיים בשבוע, בערב, כלבנות טיפולית תחום שהוא שילוב מושלם של אהבתי לכלבים והרצון שלי לעזור לאנשים.

אני עדיין בתוך התהליך,

לומדת להכיר את עצמי משלימה עם התום שבי שנתפס אצל חלק כוותרנות,

לומדת לעצור את הרצון העז שבי לעזור לכולם, לטפל בכולם…

ואם אני שוכחת מקבלת תזכורות צובטות מקרן אשתי ויעלי אחותי,

עובדת על חיזוק ההערכה העצמית שלי מול היכולות שלי.

אופטימית בלתי נלאית, שומרת ב"ענן" את החוויות שאני עוברת בדרך (כי שק זה כבד על הגב)

לומדת מהן וממשיכה הלאה, עם חיוך לצעד הבא.

לפייסבוק של מיכל אפרתי

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מיכל אפרתי תמונה: מיכל אפרתי