שמי מיכל סיון, בת 36 , תל אביבית.
עד שנת 2009 לא הכרתי את המילה "טריאתלון"…
לרוץ היה לא הגיוני, ולקום בחמש היה אמצע הלילה ולא מוקדם בבוקר.
בראש הייתי מחוברת לספורט, בפועל לא ממש… מעבר לרכישת מנוי לחדר כושר.
מרץ 2009, חודש לאחר מבצע עופרת יצוקה שם שהיתי מעל חודש במילואים, מצאתי את עצמי בלי עבודה ומשקל עודף.
חברה סיפרה שהיא לומדת לשחות, לא הבנתי למה בגיל 30 פלוס צריך את זה…
היא סיפרה לי שיש דבר כזה שנקרא טריאתלון, ויש אחד כזה בהרצליה, לנשים בלבד עם מקצה עממי.
אין לי מושג מה עבר לי בראש…
אבל חודש וחצי לפני התחרות החלטתי ללכת על זה
וסחפתי איתי את אימא שלי, אז בת 57, גם היא לא רצה או עשתה ספורט באופן קבוע לפני כן.
לא ידעתי לרוץ אז לקחתי בחשבון שאת הרוב אלך,
התאמנתי קצת בבריכה בשחיית חזה, ובאימון האופניים הראשון שניסיתי לעשות עפתי מהאופניים ישר לחדר מיון באיכילוב.
אז פגשתי את סוזי דבוסקין ז"ל, האישה והאגדה, האימא של הטריאתלון ומי שהפכה להיות האימא השנייה עבורי.
פגשתי אותה מיד לאחר ניתוח שעברה והיא הייתה עם קביים,
הקביים לא הפריעו לה להמשיך לעשות מה שהתאפשר לה, וכשהיא נכנסה לבריכה ידעתי שגם אני נכנסת למרות הברך הפצועה.
חודש לאחר מכן, אני ואימא עומדות על קו הזינוק, במקצה עממי,
עם ציוד מאוד פשוט, לחלוטין "פעורות" ורואות את כל הספורטאיות
שנראו לנו מצד אחד רציניות ומצד שני משהו שאנחנו יכולות בהחלט להפוך להיות חלק ממנו.
פתאום הבנו שזה לא אסון לקום מוקדם בבוקר, אפילו בשבת,
ודווקא נחמד לחזור הביתה אחרי אימון כשכל היום עוד לפנינו.
גם החוויה המשפחתית השפיעה וחיזקה את החיבור בינינו.
משהו שם השתנה, מיד אחרי הטריאתלון התחלתי לחפש אופני כביש,
התחברתי לפורום נשים בספורט בתפוז ונהייתי מאוד פעילה בפורום
ובעמותה שסוזי ובעלה דני הקימו – העמותה להעצמת נשים בספורט ע"ש תמר דבוסקין.
תוך שנה כבר התחברתי לקבוצת טריאתלון, איתה אני מתאמנת עד היום כולל תחרויות מרתון ואיש ברזל.
באותה התקופה עבדתי בתחום הקמעונאות בענף קולינריה.
בתוכי ידעתי שזה לא מקצוע לחיים, והרגיש לי פיספוס לזרוק לפח את התואר הראשון במדעי החיים.
בשלב הזה הייתי באמצע לימודי תואר שני במנהל עסקים…
אבל סבלתי מכל רגע, לא התחברתי לכלכלה, לניירות ערך או למשהו מהתחום הזה.
עם כל הקושי של לעזוב לימודי תואר באמצע ובעידודם של המאמנים שלי,
החלטתי לעזוב של לימודי התואר השני במנהל עסקים,
לעזוב את תחום הקולינריה והקמעונאות והתחלתי בלימודים בתחום מקצועות הספורט.
המאמן הראשון שהיה לי אמר לי שאם אלמד מדריכי טריאתלון אוכל להשתלב בעבודה איתו,
וכך בדיוק היה: התחלתי ללמוד – תחילה מדריכת טריאתלון, לאחר מכן מאמנת חדר כושר,
בהמשך ספורטתרפיה (שיקום ומניעת פציעות ספורט), והיום לומדת קורס מאמני טריאתלון.
אחרי שהתחלתי לאמן הבנתי שאני בעיקר רוצה לטפל,
ראיתי שתחום פציעות הספורט אצל ספורטאים חובבים הוא עדיין בחיתוליו,
הרגשתי שכמאמנת חסר לי הרבה ידע בתחום ולכן המשכתי ללימודי ספורטתרפיה.
תוך כדי הלימודים הבנתי עד כמה אני אוהבת לטפל ולעזור לאנשים,
הבנתי שהמקצוע הזה מחבר לי בדיוק את כל מה שאני אוהבת- לאמן ולטפל,
זה איפשר לי לעבוד עם אנשים תוך כדי תנועה ופעילות ספורטיבית.
ממעצבת עוגות בבצק סוכר, ושכירה שעובדת 12 שעות ביום הפכתי למדריכת טריאתלון וספורטתרפיסטית, עצמאית, ומאושרת.
והיום בעלת המרכז לספורטתרפיה GoRun, עד היום לוקחת חלק בוועדה המארגנת של טריאתלון הנשים, בתפקיד הקבוע שלי שידוך שלשות.
מיד בתום הלימודים התחלתי לעבוד, אני לא אחת שמחכה שהדברים יקרו לה.
מיד בסיום קורס מדריכי טריאתלון התחלתי לאמן קבוצת ילדים,
שנתיים ראשונות בשיתוף המאמנים שלי, ובשנתיים האחרונות הקבוצה בניהולי הבלעדי.
אושר וסיפוק גדול לעבוד עם ספורטאים צעירים.
גם בסיום לימודים ספורטתרפיה לא חיכיתי הרבה זמן,
מיד מצאתי קליניקה והתחלתי קודם בעיסויים,
ולאחר מכן כשרכשתי ביטחון מקצועי גם בשיקום פציעות.
במשך שלוש שנים עבדתי בקליניקה קטנה אותה חלקתי עם עוד מטפלים.
תיזזתי בין אימונים בפארק, בבריכה ובין הקליניקה.
5 שנים לאחר תחילת השינוי המקצועי, ו 8 שנים לאחר השינוי בחיים בכלל, פתחתי את המרכז שלי.
המרכז לספורטתרפיה: במרכז אני מאחדת את כל האהבות שלי ביחד.
אני אדון לעצמי, יש לי קליניקה לטיפולים, יש לי סטודיו גדול לאימונים בקבוצות ואימונים אישיים.
אני לא מפסיקה ללמוד לרגע, כל הזמן נרשמת לעוד השתלמויות ועוד כלים,
כדי לעשות את עבודתי הכי טוב שאפשר ובעיקר כדי להמשיך להנות מהעבודה.
מבחינתי טריאתלון הנשים היה המקום בו הכל השתנה,
ולנצח יהיה לטריאתלון הזה מקום חם בליבי.
מהותו של טריאתלון הנשים עבורי הוא לא שאנחנו צריכות משהו נפרד או שונה או הקלות…
ממש לא: בטריאתלון נשים יש אווירה אחרת, יש אווירה נעימה ועם זאת שומרים על רוח ספורטיבית מעט תחרותית.
נושא השלשות קרוב לליבי כי הוא מאפשר לנשים שמבצעות רק אחד מהענפים גם לקחת חלק באירוע המיוחד הזה.
העובדה היא שטריאתלון נשים היא התחרות השלישית בגדולה בין תחרויות הטריאתלון בארץ, למרות שבכל טריאתלון אחר הנשים מהוות כ 10%.
השנה אתחרה בטריאתלון הנשים כחלק משלשה מיוחדת, עם חברתי הטובה ענת, אשר חיה עם טרשת נפוצה ואני מתרגשת מאוד.
בזכות טריאתלון נשים נפתחתי לעולם חדש לחלוטין,
עולם שגם הפך למקצוע אבל בעיקר עזר לי להכיר את עצמי טוב יותר,
איפשר לי לאתגר את עצמי, לבדוק את הגבולות הפיזיים והמנטאליים שלי.
בזכות הטריאתלון הכרתי המון אנשים, המון נשים, וגם את בן זוגי.
במקצוע שלי היום אני מנסה להעביר הלאה את המתנה הזאת.
להכיר לנשים את עולם הספורט והטריאתלון,
להעביר לילדים ערכים דרך אימוני טריאתלון בחוג, אותו אני מאמנת,
ולאפשר לספורטאים חובבים להמשיך בספורט שלהם במינימום פציעות, מינימום השבתות ומקסימום הנאה.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מיכל סיון תמונה: מיכל סיון
כתיבת תגובה