מצאתי את השמש שלי / שירה דביר

אני שירה דביר, בת 36, אמא לשני ילדים מדהימים: אריאל (15) ילד בעל צרכים מיוחדים, ואדוה (10).

אני בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ובימים אלו עושה הסבה אקדמית להוראה בחינוך המיוחד.

אם הייתי צריכה לתאר את עצמי… הייתי אומרת שאני אדם לוחם.

לביאה פצועה אשר השתחררה מכלוב בו שהתה 12 שנים תמימות, ויש לומר אף קשות.

עוד הייתי אומרת עלי שאני אדם עקשן שלא נכנע בקלות, כזו שלמדה בדרך הקשה מהי ההוויה שלה בעולם.

בעברי, הייתי אדם חלש. הפעלתי כוח על ריק, או במילים אחרות "פול גז בניוטרל".

הייתי כל כך חלשה עד כי לא ראיתי את עצמי.

אמרו לי לעשות… עשיתי. לא בדקתי אם זה מתאים לי, אם זה נכון לעקרונות שלי.

מה זה בכלל עקרונות? כל כך חלשה עד כי ויתרתי על עצמי.

חייתי חיים מלאי כעס על דברים שבכלל לא נוגעים לי.

כשפגעו בי, אני זו שביקשתי סליחה, כשהכאיבו לי, אני זו שרצתי לחנות הפארם הקרובה לקנות פלסטר לפוגע,

אך יותר מכל, כשהחליטו שאני לא טובה, או אף "שנואה"

במקום ללכת בראש מורם ולומר "מי שלא רוצה אותי – אני לא רוצה אותו", אני זו שהתחננה "אל תעזבו אותי".

הייתי נשואה, לא באושר עילאי, לאיש ש"הסכים" להתחתן איתי וכאות תודה ל"הסכמתו",

הייתי אסירת תודה תרתי משמע. לאחר 12 שנים בדיוק החבילה התפרקה קליל.

לאחר תקופה של המתנה לשובו של האביר ואכזבות כואבות כלפי וכלפי הילדים…(לפוסט אחר)

החלטתי באותו הרגע שזה הזמן לקום על הרגליים האחוריות שלי.

זה הרגע שמאדם קטן, שקט וללא עמוד שידרה, הפכתי לאדם חזק אשר נלחם על מקומו ורצונותיו.

אף אחד בעולם לא יפגע לי בגורים שלי!.

בכוחות שאין לי מושג מהיכן הבאתי, אחרי חצי שנה שבהם שריתי באבל על כל מה המשתמע מכך,

אבל על חורבן הבית הפרטי שלי, קמתי בבוקר, שלחתי את הילדים למסגרות והתחלתי במסע טיהור.

שמתי מוזיקה בפול ווליום, שלמה ארצי, פינק פלויד, ABBA ושות' ואני מנקה את הבית מהיסודות. מטהרת את כל האבל שנדבק לכל.

מוציאה שמיכות, מצעים, כביסות. הולכת לקניון, קונה מצעים חדשים לכולם, בגדים, מזון טרי וחוזרת הביתה.

הנהג מונית שלי מלך, מוריד עבורי 40 שקיות לבית וכשהוא רואה את הבית, מדביק לי נשיקה על הראש ואומר: "מלכה, זו מי שאת".

עם הכוח הזה המשכתי קדימה. השלה הבא היה לארגן ארוחת מלאכים.

כשהילדים חזרו מהלימודים הם היו בטוחים כי טעו בבית. את הלימודים שתכננתי להפסיק המשכתי.

קרן קציר מצאה בי זכאית וקיבלתי מלגה של שמאפשרת לי ללמוד ולחיות.

אני, שירה דביר ממשיכה בלימודי התואר הראשון בחינוך המיוחד.

ולא רק זה, גם נמצאתי ראויה להיות מנחה סטודנטים בכתיבה אקדמית.

הרגע הכי מאושר היה כשכל הסטודנטים שליותי במהלך הלימודים באו אלי,

חיבקו ואמרו לי "התואר הזה – בזכותך". תמיד טענתי שהמילה הכי נחשקת בעולם זה רלוונטיות. ואני… אני רלוונטית.

שם בדרך הזו…הצלחתי להכיר את שירה מחדש:

שירה שאוהבת את החיים, שאוהבת לצחוק, לשיר, לרקוד. זו שחושבת מחוץ לקופסה, נטולת מסכות ושיפוטיות.

למדתי לפרגן, להיות גאה בהצלחות של הסובבים אותי – מה שבעבר לא הצלחתי לעשות.

הבנתי שעד היום חייתי בעבר, ב PAST, כל מי שהכיר אותי ידע שה PAST שלי לא היה PERFECT.

החלטתי להיות אני, למדתי שמותר לי לבכות, שהקול שלי חייב להישמע,

שהפחדים שלי, יש להם מקום. למדתי שאם משהו מצחיק אותי, זו זכותי להתפרץ בצחוק.

כן, גם אם זה באוטובוס, לבד ושלידי יושב אדם זר ובלתי מוכר. למדתי שאם זה קורה, אני יכולה לצרף אותו לרגעי האושר שלי ולתת לו לצחוק ביחד איתי –

אז מה אם אנחנו לא מכירים???? נעים מאוד – אני שירה, וראיתי עכשיו סרטון מצחיק.

כשהשתחררתי מהעבר, כשמתי אותו מאחורי, הפריצה הגדולה התחוללה.

הפעמים היחידות שהנחתי לעבר להיכנס לתוכי זה רק אם הייתי צריכה אותו לתזכורת, כזו שיהיה ניתן ללמוד ממנה.

בעבר הייתם מוצאים אותי רוב הזמן בבית.

מכירים את בץ מפרפר נחמד? אז אני האבטיפוס שלו.

לאט, לאט התחלתי לזייף ולצאת מהבית, היום כשאני יוצאת, אני נושמת, רואה עולם מבחירה והחלטה שלמה.

היציאה שלי החוצה, מאפשרת לי לתת לעולם משמחת חיי,

מהאופטימיות הרבה ומזווית הראיה השונה שלי שרובה מתבססת על "הכל לטובה – גם אם עכשיו נראה רע".

למחרת אותו בוקר בו החייתי את הבית, יצאתי לטיול בשכונה כשלגופי "מיטב בגדי הספורט" ויצאתי להליכה…

סתם הליכה ללא כל מטרה ברורה עד שהגעתי למכון הכושר השכונתי.

ללא הכנה מוקדמת נכנסתי, ביקשתי שיעור ניסיון והתחלתי להיכנס לקצב.

למחרת, כשהגוף שלי היה תפוס כמו הפתעה בתוך ביצת קינדר, נרשמתי למכון והפכתי לחלק ממנו.

חצי שנה הלכתי למכון ללא מטרה ברורה… עד שיום אחד החלטתי לעשות על מנת לעשות!

בדרך מקרית ביותר הכרתי בחור מרתוניסט, התחלנו לצאת וכפועל יוצא, התחלתי לרוץ.

רצתי ללא הכנה, ללא ידע וכך גם הפציעות לא איחרו להגיע.

הקשר עם הבחור היה רעוע למדי, ואני… פחדתי להיות לבד, פחדתי לשים סוף לריצה שלי,

ויותר מכל היה בי פחד להודות ששוב נכנסתי למערכת יחסים כושלת.

נפרדנו ומהנקודה הזו בדיוק, התחלתי להתמקד בריצה למען עצמי.

חודש לאחר מכן רצתי במקצה 10 ק"מ במרתון ירושלים.

רצתי למען כל מה שהאמנתי בו.

רצתי למען כל הפחדים שהיו בי.

רצתי למען החופש החדש.

רצתי למען המילים הקשות שכמעט ושמו אותי שוב בתחתית.

רצתי למען העובדה כי הצלחתי להסתדר בכוחות עצמי והבנתי באמת שהריצה הזו הפעם היא שלי ולמעני.

רצתי למען האושר.

רצתי למען כל הילדים המיוחדים שיש.

רצתי למען כל האימהות המיוחדות.

רצתי לאחים המיוחדים.

רצתי כי אני אימא לילד מיוחד שמסוגלת לעשות הכל עבורו.

היום אני רצה כבר שנה.

היום, כשאני נמצאת בקבוצת ריצה, והגעתי כבר לחצי מהדרך, הצלחתי להציב לעצמי מטרה – חצי מרתון.

היום, כשאני רצה כבר שנה, אני יכולה לספר על כל מה שסובב את הריצה שלי.

יכולה לספר בגאווה כמה אושר יש סביב כל מה שקשור בריצה.

על הרגע הזה של אחרי המקלחת שלפני האימון,

כשאני ניצבת אל מול ארון הבגדים, לובשת את החליפה הכי יפה וזוהרת לאותו מצב רוח בו אני נמצאת,

בוחרת את הנעלים, מותחת את השער לקוקו מושלם אשר משווה לי לוק כמו מתוך פרסומת.

הרגע הזה שאני מתכננת בלב את המטרה להיום ויודעת שאני הולכת לעשות אותה.

הצעידה אל המסלול, החימום, המוח שרק חושב "עוד דקה אני שם" ואז "בום – הגעתי".

אני נזרקת לתחילת המסלול, כמה אושר יש בי כשמתחיל אותו גל חום ברגליים, המבט קדימה,

הלב שמסרב להוריד הילוך, הזיעה או במילים אחרות "הזוהר של הגוף", המוזיקה באוזניים, הקצב המשתולל לסירוגין,

הרוח על הפנים, האנשים שאני חוצה בעת הריצה, החיוכים שאני מפזרת לכל הצדדים,

החיוכים שמחזירים לי ואז הרגע הזה שאני מסיימת את הריצה, חוצה את קו הסיום,

נשכבת בהנאה רבה על השביל ומותחת את הגוף כאילו היה מסטיק.

זה הרגע בדיוק בו אני מרגישה כאילו מלאך אלוהים יורד ומנשק אותי על המצח באופן אישי ואומר לי "תקשיבי שירה, את הכי הכי שיש".

לא אשקר, לא תמיד קל לי לרוץ.

לפעמים קשה לי לרוץ, וכשאני רצה… אני מרגישה באוויר.

אני מסתכלת קדימה והגוף עושה את העבודה בעצמו.

כשקשה לי לרוץ אני רצה לאט ומספרת לעצמי שהריצה הזו היא שלי.

אף אחד לא מחכה לי בסוף ולכן אני לוקחת את הזמן.

והאמת, רק בריצה אני מצליחה לדבר עם עצמי, לשיר, לבכות, לצחוק, לצעוק, לשאול את עצמי שאלות ובעיקר למצוא לעצמי פתרונות לבעיות.

בכל ריצה וריצה אני ממש יכולה לשמוע את עצמי מתייעצת עם עצמי, כועסת על עצמי, אוהבת את עצמי.

בכל ריצה אני מרגישה יותר יפה, יותר חזקה ויותר סמל עבור הילדים שלי,

אבל בעיקר אני יכולה להרגיש את עצמי מצליחה להתקרב למטרה. להתקרב לחלום החצי מרתון.

אם יש דבר אחד שאני בטוחה בו זו הידיעה שאם לא הייתי מתגרשת, כל השינוי שעברתי לא היה קורה עולם.

הייתי נשארת באותה הנקודה של אותו אדם חלש,

לא הייתי שואפת, לא הייתי ממוקדת מטרה ובטח לא הייתי עם אותה חוכמה כמו שיש לי כיום.

לא הייתי לומדת על עצמי את כל מה שאני יודעת על עצמי ובטח לא הייתי גאה בעצמי.

לא הייתי לומדת, לא הייתי יודעת לאהוב או לסלוח וגם לא הייתי יודעת שיש בי עומק ויופי חיצוני ופנימי.

אבל מה שעוד לא היה קורה באופן וודאי, בטח ובטח שלא הייתי רצה או מתחרה במרוצים.

מרוצים עבורי הם רגע של אופוריה ; לונה פארק של חוויות.

רגע אחד שבו אני עוצרת הכל ומביאה לעצמי להתמכר להנאה, ולראות שאני מוקפת בכאלה שנמצאים ביחד איתי בחלום.

בכל מרוץ ומרוץ אני מתרגשת עד מאוד להיתקל בהמון, ברעש, בשירים, בהפנינג הגדול וברגע הזה שבו נשמעת יריית הפתיחה.

אני מאושרת שאנשים מזהים אותי מה"פייסוק"… קוראים בשמי ושמחים.

בכל הקשור לריצה המשפחה שלי רחוקה מלפרגן.

הם בעיקר מרימים גבה ומסננים "אמן יעבור לך הפיגור הזה".

כשאני שולחת תמונות ממרוצים או תמונה שלי מחויכת ומאושרת כשמדליה על צווארי אין תגובה.

לצערי, אני עוד מחכה לאישור שלהם, מחכה לזה שהם יאמרו לי "כל הכבוד לך על ההצלחה" מחכה שישאלו "איך היה" או "כמה זמן לקח לך".

מחכה לשאלות שבדרך כלל שואלים אדם אחר שאכפת לך ממנו או שאתה רוצה לשמוח ביחד אתו.

כמותם, גם חלק מהחברים הקרובים טוענים שמשעמם לי או מילים נוסח "אין לך מה לעשות בזמן הפנוי"?

לכן, הפסקתי לספר או לשתף.

במקום זאת, התחלתי לשתף בקבוצות הריצה שבהן אני חברה או חברים לספסל הלימודים. שם הפרגון הוא שותף ונעים.

שם מעריכים את היכולת הזו שלי לעזוב הכל ולעסוק 3 עד 4 פעמים בשבוע בעצמי.

החלום שלי לעבוד בתור מחנכת, למצוא זוגיות חדשה ובריאה ולדעת שהיקרים לי מסביב מאושרים.

שיהיו גאים בי ואני בהם, וכמובן לדעת שהצלחתי לטעת ביקרים לי הבנה כי אין דבר העומד בפני הרצון.

משפט שמוביל אותי בעתות משבר: "השמש לעולם לא שוקעת. היא תמיד זורחת במקום אחר – צא לחפש את השמש שלך"

מאחלת לעצמי להמשיך בדרך שלי לכיוון הזריחה…

לפייסבוק של שירה דביר

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שירה דביר, תמונה: שירה דביר