ים, זיעה ודמעות ירפאו כל חולי / קרן לחשוב בריא

לבקש ממני לכתוב את סיפור חיי זה לדייק את הכאוס הגדול .

אני קרן "לחשוב בריא ",

זהו שם משפחתי בתקופה זו שאני עדיין בהליכי הגירושין הלא פשוטים, באמצע בין הפרידה מפוטרמן והחזרה ליחיא .

אני קרן בת 43, אמא קרן, אמא של סתיו , שקד ואורן, נטורופתית, טבעונית, ספורטאית, מרצה, האישה שהבחרה לרוץ חופשי …

תמיד התאמנתי כך או אחרת…

בילדותי הייתי תלמידה מצויינת וספורטאית מוכשרת.

כיתה ה' רותי הג'נג'ית ניגשת אלי רגע לפני מבדק ספורט, ואומרת לי: "קרן את טובה בהכל, תני לי להיות הראשונה ?!"

אינני זוכרת מה עשיתי, אבל יש לי עניינים עם תחרויות… אני לא שם, אני מהמאפשרים,

לא מוכנה להתחרות באף אחד מלבד בעצמי !

הספורט היה תמיד ברקע: רכיבת שטח, ריקוד, יוגה…

אני קרן אוהבת להיות בתנועה, זה מחייה אותי מאפשר לאש להירגע, להיות מאוזנת .

הזיעה הניגרת מתוכי מצננת את מחשבותי ואת התשוקות הגדולות,

היא מסייעת לי לנוע קדימה בצורה מאוזנת ומפוקסת דבר שחשוב מאוד מול אתגרים.

והאתגר הגדול בשנים האחרונות הוא – לצאת לחופש , בזמן זה – לחזור להיות קרן האישה החופשיה!

זוהי המילה שאקעקע על זרועי שהמסע יסתיים לו , כתזכורת לדרך שעברתי למען המטרה .

כשאורן בתי הקטנה היתה בת שנתיים, עדיין יונקת,

אני מוצאת את עצמי מסתכלת במראה ורואה מולי אישה – שלד חלש, רזון נוראי, עצבות גדולה.

אני מחליטה בזריזות אך בנחישות שזהו , אני חוזרת להתאמן,

אני מבינה שרק החיבור לכוח הפיזי ישיב לי את עוצמותי.

אני המנטורית, אני קרן המרצה האהודה איבדתי את עצמי בתוך השיגרה המאתגרת,

שכחתי מעצם קיומי, הפכתי לרובוט של השרדות .

באותו הערב נעלתי את סנדלי השורש והחלטתי לצאת עם בני הגדול להליכה,

תיק תק התחלנו לרוץ לנו בקלילות, וואו איזו תחושה,

הזיעה,כמה שאני אוהבת אותה , היא מזכירה לי שאני חיה – "ים , זיעה ודמעות ירפאו כל חולי".

מאותו היום זה חזר, כל בוקר 4:30 מתעוררת,

לוקחת את אופני השטח האדומות שחיכו לי בסובלנות במשך שנים לאימון הבוקר שלי,

מהר מאוד נכנסתי לזה ואז החלו ההערות – "למה לבד, זה מסוכן !", "למה בכל בוקר, זה יותר מידי …" ,

ואני הייתי בשלי , מתמלאת חזרה באנרגיה,

מתחילה לשלב אימוני כוח, אימוני טרמפולינה וחשה משהו בתוכי משתנה,

העיניים מתחילות לחייך, הלב חוזר להרגיש את האישה קרן שקפאה לה לכמה שנים חוזרת לחיות .

פנצ'ר, זהו הבוקר שבו המרתי את הרכיבה לאחת מהאהבות הגדולות שלי,

אם אין גלגלים אז יש רגלים .אבל לא היו לי נעליים, למעשה היינו בתקופה קשה, מאיפה אשיג כסף עכשיו לנעלי ריצה ?

לא נורא אסתדר ….

והסתדרתי , נעלי אדידס ורודות ואני רצה, אין לי מושג כמה אבל מבינה שאני בעניינים,

הרגליים מרחפות, הנפש רגועה ,אנשי הבוקר שמסתכלים עלי וצועקים "כל הכבוד", גשם שמש אני רצה .

הריצה הציפה את עוצמותיה של קרן,

זה לא רק שאני רצה, אני גם רצה מהר!

התחלתי להגדיל קלומטראז', רצה בשטח עם לוקה הריצ'באקית המדהימה שלי,

רצנו לראות זריחות על גבעת האהבה – גבעת מרר.

הגבעה הפכה להיות המקום הסודי שלנו,

בתוך עץ השיזף שקצה הגבעה הייתי "שותלת" מכתבי אהבה, הייתי כותבת את חלומותי,

הריצה יצרה את התנועה במוחי, הביאה לי את האומץ לנוע קדימה,

לא להישאר במקום שגזל ממני את האהבה לעצמי, את עוצמותיי, את תחושת החופש כאדם .

החלטתי שאני מתגרשת, אחרי שנים של התלבטויות,

הייתי אז באימונים לפני המרתון הראשון שלי – מרתון מדברי ,

המרתון שהתכוננתי אליו בנחישות עם קבוצת רצים אך לא השתתפתי בו כי – פרצה לה מלחמה !

הבנתי ,המרתון שלי הוא כאן, הריצה שלי הולכת להיות ארוכה מאוד ואני חייבת להיות חזקה.

בתוך השיגעון אני מבינה, הריצה מפרקת ממני את המועקה, היא משילה את הקושי ומאפשרת לי להמשיך צעד אחר צעד ואני אוהבת ,

ממשיכה לחוש בקלילות, הגוף הצנום הפך לחזק ויציב, השרירים מתגלים ואני מחייכת.

מאי 2016 המירוץ הראשון שלי,

ממדבר לים 52 ק"מ, הגדרת מטרה לצלוח את המרחק ולהישאר שלמה .

רצה בגבעות המתגלגלות בשקט, ברוגע, מדברת עם עצמי, סיפור חיי מתגלגל בראשי,

ואני רצה בתנועה מדיטטיבית נעימה, אני עוברת את זה יפה , ק"מ 46 נעצרת!

איפה אני ? מבינה עוד קצת ועשיתי את זה , קדימה קרן , קדימה והלאה .

רואה את שער הסיום, שער הניצחון, הצלחתי אני מתרגשת כל-כך, עשיתי זאת!

מתקשרת לאמא שלי שלא תשכח להוציא את הילדים מבית הספר והגן.

ואז מישהו קורא ברמקול – "מקום שלישי נשים, ריצת אולטרה קרן יחיא"

אני אומרת לאמא שלי: "אמא, קוראים לי"…

הגביע בידי, אני עשיתי זאת למרות הכל,

לא ייאמן, אני, אמא קרן, הצלחתי להתגבר על הקשיים החיצוניים,

על לילות וימים של כאב לב והבאתי לילדיי גביע 🏆

דוגמה אישית לכוח רצון, להיות למען עצמך,

בכדי שאוכל לתת להם יותר, בכדי שהעולם יוכל לקבל קרן טובה יותר, עוצמתית יותר.

הספורט הפך להיות לחלק בלתי נפרד ממסלול חיי,

אותי לא צריכים לשכנע אני מונעת מבפנים ,

מתוך אהבה גדולה לתנועה ,

את סיפור חיי אני כותבת כבר שנתיים – מהרגע של הפחד לצאת לרוץ ועד היום,

אני מזכירה לעצמי שכל יום יש רגע של "וואו" ובכל יום צפוי להיות אתגר חדש ואני ארוץ מהר ואצלח גם אותו.

לדף פייסבוק של קרן

לערוץ YouTube של קרן

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: קרן לחשוב בריא, תמונה: סיגל מליחי