להסתכל לקושי בעיניים/אסתר אוצי'גבה משה

לכל אחד מאתנו יש משהו שמניע, דוחף, מקדם, משהו שגורם לקבלת החלטות,

לא תמיד זה מתבצע בצלילות הדעת…

מה שכן… זה נותן בוסט מוטיבציה מטורף ומנחה את דרך הפעולה…

הסיפור שלי הוא על ילדה שלא נתנה לאחרים להגדיר אותה,

זו שכשאמרו לה שמשהו בלתי אפשרי, הפכה, או לפחות ניסתה בכל הכוח, להפוך אותו לאפשרי.

אני רק בת 28, והחברים שלי אומרים שהנפש שלי היא נפש של בת 50

אני אסתר, אימא לשתיים, בעלת תואר ראשון, תואר שני, נשואה…

על פניו, חיים סטנדרטים לחלוטין.

גם הסיפור הכי סטנדרטי על פניו… יכול להיות מסע רצוף ומופלא…ולא הכי סטנדרטי

אי שם בגיל 23 הייתי כבר אחרי שני תארים, נשואה, פלוס שניים.

בתקופה ההיא השלתי מעצמי מעל ל 24 ק"ג, משקל שצברתי לאורך השנים, משקל שצברתי עוד כשהייתי ברחמה של אימי.

הייתי הבחורה ה"מגניבה", זו שלא יפה מידי, לא חכמה מידי,

מה שכן… מצחיקה, והיא (אני) אחת מהחבר'ה, אז למי היה אכפת מהמשקל…

החבאתי את הכישרונות שלי, החשקים שלי, והנשיות שלי, התשוקות שלי היו בפחמימות ובסוכרים.

איפשהו כשחשבתי איזו אימא אני רוצה להיות, הבנתי שאני לא רוצה להיות אימא שמתחבאת,

ההחלטה התקבלה וירדתי במשקל בצורה הכי בריאה שיכולה להיות.

הספורט היה מאז ומתמיד משהו רחוק ממני, אני זו שקיללה כל רגע בבגרות לספורט,

שנבחרה אחרונה במשחקי המחניים, כי האמת לא עניין אותי לשחק, או לרוץ או בכלל לזוז.

ואז יום בהיר אחד, הצבתי מטרה!

הרי אי אפשר כל החיים לא לאכול קינוח…

ובכלל, הסתכלתי במראה, הרגשתי ג'יזל אבל לא נראתי כך,

המשקל מעולם לא השפיע על הביטחון העצמי שלי, הרגשתי נוח בעור שלי,

אבל משהו שם, ברגע שהפכתי להיות אימא, אמר לי שצריך להשיג את מה שרוצים ;

ואם הרצון הוא גוף בריא, חזק וחטוב, אז צריך לעשות גם ספורט!

זה הדבר הנכון… וכך חודשיים אחרי לידת בתי השנייה,

כשאני עוד מניקה, הורדתי תכנית אימונים של 12 שבועות

ואמרתי לעצמי "תמות נפשי עם פלישתים", לא יודעת מה יהיה בסוף התכנית…

ב- 12 השבועות האלה אני אתמיד בשיניים, אני אתן את כולי, בלי תירוצים, בלי לעגל פינות.

מידי יום יצאתי להליכות ריצות, מרגישה לעיתים שהריאות שלי נשארו אי שם על המסלול,

בימים שבהם לא היה לי בייביסיטר הייתי רצה עם העגלה,

כן זו אני המוזרה הזו שבתשע בלילה רצה עם תינוקת בוכה שלא הסכימה להירדם…

ההתחלה לא הייתה קלה… קיללתי כל רגע, לא ראיתי שום שינוי ובכלל אני שונאת להזיע,

למה לי? כבר רזיתי, כבר נראתי כמו שרציתי להיראות,

הספורט הרגיש לי כמו יעד, משימה בלתי אפשרית שהייתי חייבת,

פשוט חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה לעמוד בה.

בעלי, פירגן, הוא תמיד מפרגן לי, יש לי תחושה שגם כשהוא לא מאמין ביעדים שלי הוא מפרגן לי.

הוא יודע מה מניע אותי ; חוסר אמונה. ודווקא הקולות מסביב עם כל ק"מ שהצלחתי לרוץ, פחות פירגנו…

אחרי שרצתי 5 ק"מ ברצף, הייתי מלאת גאווה.

גם היום חמש שנים אחרי כשמלא מלא ק"מ מאחורי, מרתונים ואולטרה ;

דווקא חמשת הק"מ הראשונים שרצתי ברצף בחיי היו ההישג הכי עצום שלי.

תחושה עילאית של ניצחון הראש על הגוף, ושל הגוף על כל מה שחשבתי שאני לא.

הניצחון של הגוף על החיים.

המרוץ הראשון שלי התקיים בדיוק 12 שבועות מאז התחלתי בתכנית,

8 ק"מ שלמים, וואו חתיכת הישג בזמנו,

בסיום המרוץ גיליתי לא רק שאני יכולה לרוץ יותר מ 8 ק"מ אלא, שאני אפילו רצה מהר

כשהתברגתי במקום ה- 30 וקצת בין יותר מ 400 נשים.

וכך עוד ק"מ ועוד ק"מ של עבודה קשה השתלמו.

היום חמש שנים אחרי גמעתי מרחקים מטורפים,

באימונים למרתון הראשון שלי, אבי נלחם על חייו, הוא היה היחיד שבאמת באמת פירגן,

שלא שפט, שלא אמר לי בשום שלב "למה לך?", הוא האמין בי וגרם לי להאמין בעצמי.

חודש אחרי מותו התקיים המרתון,

ואני, אני רצתי בו, עפתי בו והקדשתי כל ק"מ בריצה הזו לאבא שלי.

משהו שם' בריצות הארוכות התיישב לי,

פתאום לא עשיתי את זה יותר כדי להרזות, או לשמור על הפיגורה,

להפך מאז העלתי קצת במשקל, אבל זה כבר לא שינה, המשקל, הקילו יותר או פחות לא הגדיר אותי

אני הגדרתי את עצמי!

בכל פעם מחדש, בכל ריצה ארוכה, הרגשתי שאני נלחמת בשדים שיש לי,

בשדים שיש לכל אחד מאתנו, אלה שאומרים לנו לחיות בתלם מסוים,

אלה שמגדירים אותנו בתבניות של: נשיות, אימהות ומה לא…

אני מעולם לא אהבתי הגדרות, פרחתי בשטח, הרגשתי כמו סוסה פראית, לביאה.

וכך יעד ועוד יעד, טריפל של מרתונים זה אחר זה,

החלטתי לרוץ אולטרה, יותר מ 42 ק"מ, יותר ממרתון… יותר ממה שחשבתי שאי פעם אוכל לעשות…

החיים עצמם המשיכו במקביל לריצה: הבית, המשפחה, העבודה, אשת קריירה, אם ורעייה,

כל אלה הם רק חלק מארסנל התארים שצברתי במהלך המרתון של החיים עצמם.

ניסיתי ועדיין מנסה לא לתת לריצה להשפיע על החיים עצמם,

עם השנים הריצה הפכה לחיים עצמם,

כצליל מושלם לסימפוניה של החיים המשתלב בכל פן בחיי.

הבוסים למדו להעריך את האצנית הקטנה,

המשפחה למדה להפסיק להעיר על כמה זה הורס את הברכיים,

הילדות שלי למדו שאימא רצה כשהן ישנות, אז הן לא יפריעו לה לישון לעולם

והבעל, הבעל תמיד היה הגב והתמיכה שבזכותו כל זה התאפשר מלכתחילה.

בזכות כל אלה, נרשמתי לריצת 100 ק"מ, בסובב עמק,

הייתי כבר מספיק משוגעת כדי ללכת על זה אבל מספיק שפויה כדי לכבד את המרחק ולהבין שמדובר בעבודה,

זה כבר לא "עוד ריצות בשביל הכיף עם החבר'ה"… זה דורש שינוי משמעותי בחיים.

אימונים ממוקדים שעות על גבי שעות של ריצות ביער בחושך תחת אורו של הירח.

ואני? הרי אני כל כך לא טיפוס של טבע, מפחדת מעכבישים, נחשים, שומעת כלב נובח מרחוק ומתחילה לשקשק,

בכל פעם, מחדש הוכחתי לעצמי שאני עדיין אותה ילדה שמחפשת הרפתקאות, חוויות, צבירה של זיכרונות, מחפשת להרגיש חיה – וזה.

זה בעיקר מה שהריצה גורמת לי להרגיש, הכי חיה שיש.

דווקא מהמקום של הפחד, והשיפוט החברתי ממעגלי החברים מחוץ לריצה,

שמצד אחד העריצו את ההתמדה ומצד שני לא הבינו אותה (וכנראה לא יבינו לעולם)…

דווקא מהמקום הזה פרחתי.

האימונים ל 100 עלו לי בהרבה שעות שינה,

הרבה אירועים חברתיים אליהם לא יכולתי ללכת בגלל השעות ההזויות בהן רצתי…

אבל… הם גרמו לי למצוא את עצמי,

להגיע לכל כך הרבה תבונות על עצמי, ועל החיים ועל משמעויות נסתרות והחוזק הנפשי והפיזי שתמיד ידעתי שיש בי אבל הייתי צריכה למצוא אותו…

אני חושבת שהשיא היה כשהתעוררתי בבוקר המירוץ חולה, עם חום ודלקת גרון והבנתי…

שלא משנה מה, לא משנה איך אני מסיימת!

אני לא התאמנתי סתם, זהו רק עוד במפר קטן בדרך, רק עוד מכשול קטן בריצת המכשולים הזו של ה100 ק"מ…

סיימתי, סיימתי עם חיוך ולמדתי על עצמי יותר ממה שלמדתי בכל מסע אחר בחיים שעשיתי.

והנה אני שנה אחרי שוב מתאמנת ל-100, לא בטוחה למה, אחרי מאבק עיקש שלי עם עצמי,

חוסר הרצון להכיר בעובדות,

ללא שום רציונל,

בלי הכרה עצמית שאני כבר עמוק בתכנית –

נרשמתי רשמית שוב לריצת 100 ק"מ,

והפעם במירוץ תנ"ך תש"ח.

למה? שאלה טובה, ארוץ עליה 13 שעות ואולי אמצא תשובות.

אולי כי ריצת אולטרה זה המקום הכי טוב לקבל בו תשובות לכל השאלות…

אולי כי אני יכולה, ועדיין תמיד חוששת שאני לא יכולה,

כי ריצת אולטרה הם משל על החיים שלנו,

של כולנו… של המעיזים והמעיזים פחות, של החולמים, של הרציונליים, של הלא הולכים בתלם, של הלא שפויים…

אולי כי אני רוצה להאמין שאין דבר שאני לא יכולה לעשות,

אם רק בחרתי בו,

אולי כי אני אוהבת להסתכל לקושי בעיניים,

ולא לתת לו להשתלט לי על הראש…

אולי כי עמוק בתוכי אני יודעת כמה אני שברירית…

והריצה הופכת אותי ללביאה לוחמת שלא מוותרת לעצמה על עצמה…

לא יודעת, אני רק יודעת, שנרשמתי שוב לריצת 100 ק"מ,

ושאני אעשה את זה, והמסע הזה יגלה לי משהו חדש על עצמי.

וכולי סקרנות לגלות מה…

כי אם החיים הם מסע,  אני רוצה שהמסע שלי יהיה הכי קשה, מאתגר, מעניין ומרתק שאפשר.

רק כך אוכל לחיות עם עצמי בשלום,

רק כך אוכל להתפתח כאדם ולהיות אימא טובה יותר, אישה טובה יותר, חברה טובה יותר, בן אנוש קצת, יותר מוצלח.

לפייסבוק של אסתר

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: אסתר אוצי'גבה משה, תמונה: אסתר אוצי'גבה משה