מעבר לספורט / ענבל אביטל

אני ענבל (29) מרגישה בת 4. ירושלמית בעבר וחיפאית בהווה.

מנקודת מבטי- סקרנית, אוהבת ללמוד לטייל ולזוז…

מנקודת מבטה של הסביבה: אני חושבת שתופסים אותי כלא שגרתית…

החיבור לספורט התרחש בגיל צעיר ; בגיל 6-7 במהלך ריצות בבית-הספר עקפתי את הבנים.

בהמשך שיחקתי טניס ובגיל 10, במסגרת שיעורי שחייה מטעם בית הספר, המליצו עליי לנבחרת וכך הצטרפתי לנבחרת שחייה של הפועל ירושלים ושחיתי עד גיל 17.

הייתי בכיתת ספורט בחטיבה (10-12 אימונים בשבוע) וזה היה רב עולמי.

בנקודה מסוימת הבנתי שאין לי מטרה להגיע לאולימפיאדה ושזה לא בוער בי מספיק, אז החלטתי לעזוב.

חיפשתי מקום להתאמן בו ונפתח בזמנו סטודיו חדש.

המשכתי לשחות ולרוץ בשביל הכיף והוספתי שיעורי ספינינג ופילאטיס.

ומהר מאוד גיליתי את היוגה והתאהבתי.

הרגשתי חיבור ממקום אחר לגוף: מקום שמשלב עבודה ומאפשר בו זמנית הרפייה, בניגוד לספורט התחרותי הכרתי וחוויתי.

המורה הראשונה שלי ליוגה הייתה רקדנית מקצועית לשעבר.

משהו בזרימה של התנועות שלה, ברכות שלהן, יחד עם העוצמה גרמו לי להסתכל עליה בהערצה.

התחלתי ללכת לכל שיעור שלה, בסטודיו ומחוץ לו, תרגלתי שעות בבית עם ספרים ועם הקלטות קוליות של השיעורים שלה עד שידעתי את הרצף של השיעור בעל פה.

אחרי שנתיים היא נסעה לארה"ב והציעה לי להחליף אותה בסטודיו למשך שבועיים. כשהיא חזרה היא החליטה לפתוח מקום משלה והציעה לי לעבוד איתה.

בדיוק השתחררתי מהצבא ואכן טסתי לספרד לעשות את הקורס מדריכים הראשון שלי.

כשחזרתי התחלתי ללמד יחד איתה בסטודיו. המשכתי לטייל ולעשות קורסים נוספים בחו"ל.

הקורסים היו חלק גדול מהסיבות שלי לטוס למקומות כמו ברלין, הודו, יוון ופינלנד.

תוך כדי התוודעתי ותרגלתי סגנונות שונים של יוגה. בשלב מסוים היה חסר לי משהו והתחלתי לחפש דרכים נוספות לזוז-

מובמנט של עידו פורטל, טיפוס, קצת אגרוף, אקרובטיקה ועכשיו אני בעיקר מתמקדת בפאוורליפטינג:

או הרמות כוח בעברית, ענף שבו מתחרים בשלוש תנועות בסיסיות- דחיקה bench-press, שפיפה squat  ודדליפט

והמטרה היא להרים משקל מקסימלי בשלושתם יחד בקטגוריה אליה המתחרה משתייך. הקטגוריות נקבעות לפי משקל גוף.

אני לא יכולה לבחור אחד מהם שהוא לגמרי אני.

הייתי מגדירה את עצמי כבן אדם מאוד ורסטילי; ולכן כל עוד אני רואה את היופי וההיגיון במה שעומד מולי, אני פתוחה ללמוד כל דבר.

מעבר לזה , אני אוהבת מטרות ואתגרים, אז אם אראה משהו חדש שיקרוץ לי מספיק, סביר להניח שאציב לי אותו כמטרה ואנסה אותו באופן טוטאלי לתקופת זמן וכשאבין את הבסיס שלו,

אשלב אותו עם שאר הדברים.

התנועה מבחינתי היא הרבה מעבר לספורט.

זה לא חייב לבוא בצורה מסוימת וזה משתנה בהתאם אליי ולתקופה אותה אני חווה, התנועה היא בעיקר הזמן שלי עם עצמי.

מעין מראה שמציגה לי היכן אני נמצאת: מבחינת צורת חשיבה, דרך התמודדות, יכולת התמדה וריכוז.

היכולות הפיזיות שאני צוברת ממחישות לי פעם אחר פעם שאין דבר שלא ניתן ללמוד אם יש דרך ברורה. (בדרך כלל זה מורה ו/או ספרים) .

הייתי רוצה להאמין שזו התחושה שאני יוצרת אצל מתאמנים שלי- חיבור לגוף, הידיעה שניתן לסמוך עליו והיכולת להשתמש בו,

יחד עם ההבנה המנטלית שהם חזקים יותר ומסוגלים להרבה יותר ממה שהם חושבים על עצמם.

בשנה האחרונה התעורר בי הרצון לחזור להתחרות. רק לא ידעתי במה.. .התגעגעתי למיקוד, להתמסרות ולפריצת הגבולות העצמית שתחרות מביאה איתה.

לפני שמונה חודשים התחלתי לעבוד עם מאמן שמשך אותי לכיוון אחר מהמקום הטבעי שלי- לענף שלא התעסקתי בו בכלל שנקרא "פאוורליפטינג",

החלטתי לנסות להתחרות ממקום קצת שונה ; בוגר יותר ובעיקר בשביל הכיף.

האג'נדה שמובילה אותי בחיים: החיים קורים עכשיו, תחיו אותם, אם אתם לא מרוצים ממשהו- תשנו אותו.

בעוד חמש שנים.. אני אינש'ללה בזוגיות, אימא, גרה במקום עם הרבה מרחב וטבע שיש בו תחושה של חופש ומאפשר יצירתיות,

מלמדת איך תנועה יכולה ליצור שינוי משמעותי בחיים – שינוי שהוא מעבר לקילוגרמים עודפים או לחוזק פיזי.

עצה שלי למי שקוראת את הפוסט וגם לעצמי: להפסיק להשוות את עצמנו כל הזמן למשהו אחר ובמקום זה להתמקד בעצמינו ; לפתח את מה שחסר, לעבוד על מה שנרצה לשנות, ולא לפחד משינוי- לזרום איתו.

לפייסבוק של ענבל אביטל

לאינסטגרם של ענבל אביטל

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ענבל אביטל תמונה: MIkko harma