אני דנה, אני בת 26 ואני שלמה.
לא עניין של מה בכך…..
כל חיי הייתי שמנה.
חלק מהזמן הייתי גדולה, חלק מהזמן מלאה, אבל רוב הזמן פשוט הייתי שמנה.
כל חיי שמעתי "אם תרזי, נקנה לך…", "אם תרזי, ניקח אותך….".
אני לא מאשימה אף אחד…
הסביבה שבה אנחנו חיים היום מקדשת רזון, מי שלא רזה, לא חי, הוא על Hold עד שיצליח ליישר קו עם הנורמה ולהיות "לא שמן".
זה לא שלא ניסיתי להילחם בזה… ניסיתי הכל(!)
ובחלק מהמקרים אפילו קצת הצלחתי.
ספרתי נקודות, ספרתי קלוריות, הפרדתי מזונות, אכלתי 500 קלוריות ביום, שתיתי קפה בלי חלב, שתיתי קפה עם סוכרזית, שקלתי אגוזים –
הכל, רק כדי להתיישר עם הסטנדרט ולקבל את חיי.
לימדו אותי שאין לי לגיטימציה לקבל רק בגלל המשקל.
בתכלס, צריך המון כוח נפשי כדי להיות שמנה…
את צריכה גם לספוג את כל ההערות מהסביבה – שלא חוסכת כי זה הרי "לטובתך" וגם להתמודד בכל פעם מחדש עם הכישלון ולהמשיך ולנסות.
איינשטיין אמר שלהיות משוגע זה לעשות בכל פעם את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה (משהו כזה, את תתפסו אותי בניסוח ),
אז קצת הייתי משוגעת… בכל פעם עשיתי דיאטה,
אמנם דיאטה אחרת אבל עדיין דיאטה ובכל פעם נכשלתי.
ואז, אחרי כל הכישלונות, מגיע רגע השבר.
הנקודה שבה כל הכוח הנפשי נגמר.
הנקודה הזו, שבה ברור לך ש"ככה אי אפשר להמשיך" כי לא טוב לך ככה ואת לא רוצה יותר.
אצלי, ההבנה הזו הגיעה מיד אחרי שחברה של המשפחה זרקה ככה סתם לחלל האוויר בדיוק כשהכי לא ציפיתי לזה: "אולי תעשי ניתוח בריאטרי".
היה שקט אחרי המשפט הזה!
שקט רועם כזה…
אני לא בדיוק יודעת איך ידעתי למה בדיוק היא מתכוונת, הרי מעולם בחיי לא העליתי את זה על דעתי אפילו לא כרעיון שולי, אבל ידעתי.
זה כנראה משהו שיודעים.
למי שלא יודע, ניתוח בריאטרי הוא הכותרת המקצועית הקרה הזו שנתנו לניתוחים שהרוב מכירים כ"ניתוח לקיצור קיבה".
לנקודה הזו, של הניתוח, הגעתי נטולת כוחות נפשיים.
היה לי רע מאוד במקום שהייתי בו, והיה לי מאוד ברור שזו האפשרות האחרונה.
יש בזה משהו מאוד מפחיד, הרי אם אכשל גם כאן, אחרי שנתתי לגורם חיצוני לחתוך לי איברים פנימיים רק בשביל לשפר את המצב וגם זה לא עזר,
אז מה נשאר?
הניתוח הזה, הוא למעשה נקודת התחלה חדשה, סוג של Restart לגוף כדי שתהיה לנפש אפשרות ללמוד מחדש על הקשר לאוכל.
פה הרבה אנשים נופלים…
בהתחלה הכל "קסום", לא משנה מה אוכלים, הכמויות כל כך קטנות שאי אפשר שלא לרדת במשקל, הסביבה מפרגנת והכל פשוט וקל.
אבל זה מסוכן!
אפשר ליפול במקום הזה בקלות…
כי למרבה הצער של כל השמנמנים (ואני ביניהם) השינוי הוא פיזי וזמני בלבד
ואם לא נעשה בזה שימוש כדי ללמוד ולתקן את טעויות העבר, המשקל יחזור בסופו של דבר.
אצלי הכל קרה מאוד מהר, מרגע שהרעיון נזרק לאוויר,
חלפו להן 6 שעות בלבד עד ההחלטה הסופית לעשות את הצעד הזה, ללכת על זה עד הסוף.
אז קראתי קצת על הניתוחים השונים ובחרתי רופא שנראה לי מתאים למשימה.
תוך 5 חודשים כבר הייתי בניתוח.
בנקודה ההיא, התחיל השינוי האמיתי של החיים שלי…..
למדתי. למדתי מה לאכול, איך לאכול, כמה לאכול.
למדתי לבחור נכון ולאזן.
למדתי לבקש עזרה ולמדתי לשתף,
אבל הכי חשוב, למדתי להקשיב לגוף שלי ולנהל "שגרת חיים תקינה" בכל מה שקשור לאוכל.
היום אני שנתיים אחרי… אז איך זה בעצם נראה?
טוב לי!
אני אוכלת הכל (באמת הכל, החל מסלט קינואה ועד המבורגר),
אני קונה בגדים רגילים בחנויות רגילות וחיה חיים רגילים.
הכל הרבה פחות אפור,
אני כבר לא חושבת שאף אחד לא אוהב אותי אבל יודעת היום יותר מתמיד שקודם אהבו אותי פחות פשוט כי לא אהבתי את עצמי מספיק.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד פה?
קודם כל…
תאהבו את עצמכם!
הכל נראה הרבה יותר טוב ככה! ומעבר לזה,
לא משנה באיזו דרך תבחרו לבצע את השינוי שלכם (מאחלת לכם שלא תצטרכו לעולם להגיע למצב של ניתוח, זה מקום מאוד נמוך להיות בו)
זיכרו שהדרך היא הפלטפורמה שלכם ללמוד ולהשתנות,
קחו את הכלים ואת הדרך ותמנפו את זה הכי גבוה שאתם יכולים וזיכרו שהדרך לעולם לא נגמרת,
השינוי ממשיך כל הזמן ואין לנו ברירה אלא ללמוד לצעוד בדרך הזו כחלק משגרת החיים.
ובת'כלס… דיאטה היא זמנית, אורח חיים בריא הוא בחירה.
היום, אם אני בוחרת שלא לאכול משהו מתוך ידיעה שהוא לא בריא לי,
זו בחירה, מודעת, אני לרגע לא מרגישה מסכנה כי לא אכלתי
Always look on the bright side of life
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: דנה לייפציגר תמונה: דנה לייפציגר
כתיבת תגובה