פשוט מאושרת! / מאיה אלימלך ג'מצ'י

שמי מאיה בת 29 וגרה בקיבוץ רמות מנשה.

אני נשואה באושר גדול לאור ואמא לשני מהממים גאיה ויער.

ואוו עכשיו קלטתי שאני תכף בת 30 והאמת שאני מרגישה עדיין ילדה קטנה ובעיקר בקבוצת הרכיבה שאני נמצאת בה.

קבוצה זו ששינתה את חיי וקשה לי שלא להרגיש כך.

האהבה שלי לספורט כנראה הגיעה מאבא שלי דורון ג'מצ'י: כדורסלן עבר ומלך הסלים של ליגת העל הישראלית בכל הזמנים…תודה אבא!

גדלתי בעיר זאת אומרת לפי בעלי הקיבוצניק המתוק… אני הייתי "עירניקית".

אור ואני הכרנו בצבא, הוא גדל במקום שרחוק ממני ואין לו שום קשר אליי.

אחרי שהכרנו הפכנו להיות זוג, ובפעם הראשונה אחרי חודש של זוגיות החלטנו שהגיע הזמן שאני אגיע לקיבוץ להכיר את המקום שהוא גדל ואת המשפחה.

אז התחלנו את הנסיעה בלילה ואני לא יודעת למה כן כי זאת הייתה החלטה של רגע כזה.

אני כמובן נרדמתי ושפקחתי את עיניי ראיתי חושך מצרים ושאנחנו רק נוסעים ונוסעים. וואוו נבהלתי ואמרתי לעצמי איפה אני?!

הילדה שגדלה בעיר לא הוציאה את האף לשום מקום מה לי ולקיבוץ?

בבוקר התעוררנו וראיתי נוף מהמם, נדהמתי מהיופי של הטבע מסביב מהשדות הירוקים, העצים והיערות

ועדיין אמרתי לאור שאני אף פעם לא אגור פה! כן… בהמשך למדתי שאסור להגיד אף פעם.

התחלתי להתרגל לנסיעות ארוכות ובהמשך עברנו לגור ביחד.

אני עבדתי בתור שכירה בפנסיון לכלבים ומתוך חלום משותף שלי ושל אור הקמנו בבית שלנו בכפר חיים פנסיון ביתי קטן.

בינתיים התחתנו ונכנסתי להריון עם גאיוש הנסיכה.

החלטנו להתקדם ועברנו לבית גדול יותר שם הקמנו פנסיון יותר גדול העסק רץ ואני עדיין בהריון

ואז הגיע השלב שהחיים שלנו נהיו עמוסים מאוד…

תינוקת קטנה ,עם עסק בבית שעובד כל הזמן .

לאחר שנה במהלך פתאומי אבל ברור נאלצנו לסגור את הפנסיון

החלטנו לעבור לגור בקיבוץ וגרנו ביחידה קטנה ליד אבא של אור.

יותר מחשבה שלי שרציתי יציבות ואפשרות לחסוך כסף לעתיד ופשוט לחיות ברוגע

אז עברנו ; אני אור, גאיה ו4 כלבים . היה מעבר לא פשוט.

בכלל היה לנו קשה לסגור את הפנסיון שהיה לנו החלום הגדול.

ההתאקלמות הייתה קשה קודם כל בשבילי בעיקר בגלל המרחק ועוד סיבות כמו געגועים למשפחה ובעיקר שאני לא מכירה פה אף אחד.

עם הזמן נהיה לי יותר ויותר קשה… בגלל הקושי שלי ושל אור לגור ביחידה כזאת קטנה בלי פרטיות אבל חיכינו בסבלנות שיתפנה בית בקיבוץ.

בנוסף לא מצאתי את עצמי… העבודה לא התאימה לי ושוב הרגשתי לבד.

לא התחברתי למקום ולאנשים.

אחרי חודשיים שמעתי מבחורה שעובדת איתי וגרה בקיבוץ שנפתחה קבוצת רכיבה של אופניים לנשים בלבד ואולי כדאי שאנסה.

הקבוצה שמה "בשביל איילה" היא לזכר איילה יפרח שנספתה באסון הכרמל.

הדס אחותה הקימה את הקבוצה ומנהלת אותה יחד עם יוני שהוא המדריך שלי

התחלתי לחשוב לעצמי כדאי??

א. וואלה לא רכבתי מאיזה גיל שמונה

ב. כולן שם גדולות ממני באיזה עשרים/שלושים שנה

ג. מה לי ולאופניים?

ד. זה ממש מסוכן ואני מפחדת

ואז החלטתי פשוט לנסות!

מה יכול להיות מקסימום לא יתאים ונמשיך הלאה

כמובן שלא היו לי אופניים אז השאלתי מחמי.

הגעתי לרכיבה הראשונה והכרתי את המדריך שלי יוני הבן אדם הכי טוב שיש.

הייתי בהלם מזה הבגדים הצמודים האלה?

פחדתי בטירוף, הלב שלי לא הפסיק לדפוק,

הכרתי כמה נשים שהיום הן חברות מאד טובות שלי שאני מאוד אוהבת.

הקבוצה הזו עוטפת אותי ואנ מרגישה איתם פתוחה וללא מסכות.

אז התחלתי לרכב יחד עם ההדרכה של יוני והפרגון מצד החברות והרגשתי חזקה ושאני מסוגלת!

לאט לאט הגעתי לעוד רכיבות ופתאום נדהמתי לגלות את היופי של הטבע מבפנים.

רכבנו בסינגלים בתוך היערות, בין הפרחים, העצים והשבילים הלבנים ופשוט התאהבתי.

וזהו נדבקתי במחלה.

הקבוצה הזו מורכבת מנשים שכל אחת מהן היא חלק מתוך פאזל שלם יחיד ומיוחד.

אני אוהבת אותם אהבה בנפש, נהנית בטרוף מהחברה, מהטבע,

והכי הכי מהרכיבה והאדרנלין שמציף אותי כל פעם מחדש.

שכל זה משתלב ביחד זה מעניק למפגש חוויה יחודית במינה .

מבחינת הרכיבה עצמה לא הייתי בשיא הכושר.

נפגשים רק פעם בשבוע וזה לא משפיע הרבה אז אחרי שנה החלטתי לקחת צעד קדימה ולרכב עוד במהלך השבוע

ואז הייתי ממש בכושר! הייתי בעננים.

בינתיים עזבתי את העבודה ועברנו לבית אחר.

התחלתי להרגיש שייכות לקיבוץ ולמקום.

יצרתי חוויה של התחברות דרך האתגר שבטבע ובנופים של המקום

אם הזמן הרכיבות המשיכו ואני הייתי בשיא שלי.

נכנסתי להריון השני עם יערוני שלי,

החלטתי להמשיך לרכוב עד שלא אוכל יותר והצלחתי למשוך עד תחילת חודש שביעי

שאני רוכבת אני מרגישה שאני נמצאת פה.

אני מרגישה שאני עושה משהו שעושה לי טוב, מעצים ומחזק אותי.

הכי אני אוהבת לרכוב מהר אני מרגישה כאילו אני עפה!

שהפסקתי לרכוב היה לי קשה, כל הזמן חשבתי… מה יהיה בהמשך?

ואם לא יהיה לי זמן? אז התייבשתי בבית וקינאתי בבנות שרכבו המון

ספרתי את הימים ואז הוא הגיע האוצר שלי והייתה שמחה גדולה.

שבועיים אחרי הלידה זה קרה עליתי על האופניים!

בהתחלה רכבתי ממש לאט בתוך הקיבוץ וכל פעם קצת יותר מהר.

יוני כמובן הדריך אותי איך לעשות זאת בצורה נכונה ואני?

שוב עם הלחץ הקבוע והחששות

במהלך ההריון בחודש רביעי החלטתי שאני מצטרפת לקבוצה שלי שיוצאת לטיול אופניים בחודש יולי באוסטריה.

היה לי מעט זמן לחזור לכושר

ו…הגיע זמן הטיסה

השארתי תינוק מתוק בן ארבעה חודשים עם בעלי היקר והמון עזרה מהמשפחה והייתי מאושרת.

היה לי הכי כיף בעולם

הפתעתי את עצמי ברמת הכושר,

גיליתי שצריך המון כוח רצון, חוויתי רגשות רבים בטיול הזה,

בעיקר הבנתי שאני מסוגלת ואני יכולה.

קל למצוא המון תרוצים למה לא לרכב.

וכך בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי נכנעת לעייפות ולשחיקת החומר…

ראיתי שאין לי מתי ואני עם תינוק קטן מה עושים??!

קנינו כרכרה שמתחברת לאופניים כדי שיער יוכל להיות בה בצורה בטיחותית

והתחלתי לרכב איתו בקיבוץ וככה חזרתי באמת לכושר.

במקביל חזרתי לעבודה והמשכתי לרכוב עם הקבוצה, בימי שבת ומידי פעם בתחרויות ומרוצים שונים.

אחד מהם היה לפני כשלושה שבועות באזור ים המלח .

כן כמובן ששוב חששתי איך לא?

והנה התרוצים שוב צפים להם.

כשרוצים להצליח במשהו צריך להתמיד בו

ובמרוץ הזה מבלי שהתכוונתי

הגעתי למקום השלישי ועליתי על הפודיום.

וואו ההתרגשות בשיאה!

כך הבנתי שהשמיים הם הגבול.

בא לי לאכול את העולם,

להצליח באופניים ולהיות חזקה וטובה!

בימים אלו אני שואפת להתחרות בעוד מרוץ אופניים שיתקיים במאי ואני מתאמנת אליו.

הפעם אני רוצה להיות שוב על הפודיום… במקום הראשון!

אני רוצה להפסיק לחשוש ולהגשים את החלומות שלי.

האופניים והקבוצה המיוחדת הזאת שינו את חיי

ואני פשוט מאושרת !

לפייסבוק של מאיה אלימלך ג'מצ'י

© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מאיה אלימלך ג'מצ'י תמונה: מאיה אלימלך ג'מצ'י