נקודת הזינוק
חזרתי לאורטופד לביקורת.
היה כאב אדיר בקרסול, שעבר ניתוח לפני 20 שנה, וממשיך כל פעם לכאוב קצת ואחרת.
הפעם הכאב היה חד וחזק יותר מאשר בפעמים קודמות.
גם האבחנה כללה בדיקות לא שיגרתיות של אולטרהסאונד ואפילו MRI
"את לא יוצאת מפה בלי גבס. קרעת גיד בקרסול. שישה שבועות…"
נראה לי שהפנים אומרות הכל.
מגיל 13 אני רצה.
פעם ריצות כביש, הרבה ריצות שטח.
בגיל 40 כבר הספקתי לכבוש הרבה מאוד קילומטרים.
והנה, משהו אחד מצווה עלי לעצור. ועוד לשישה שבועות!
בנקודה הזו לא הבנתי אפילו מה רוע הגזירה ומה אני אמורה לעשות ביום שאחרי או אפילו תוך כדי.
שבוע קודם לכן, קיבלתי החלטתה.
התפטרתי מקריירה בשיווק בחברות ביו-טק ופתחתי עסק עצמאי לעיצוב פנים.
כמובן שהכנתי את עצמי. למדתי ובניתי את כל מה שצריך כדי לעשות את המעבר הזה.
ובכל זאת היה משהו מוזר באותה נקודה שבה לא קמים בבוקר למשרד כשכירה אלא נשארים במשרד הביתי ומתחילים לעבוד על משהו אחר.
על עסק משלי.
ואם זה לא מספיק, במהלך השבוע שהיה בין לבין… מי שהיה בעלי הודיע שהוא לא רוצה להמשיך ביחד ונפרדים.
אז יום אחד קמתי בבוקר, בלי עבודה, בלי בעל ועם גבס על הרגל.
אחרי שישה שבועות, גם גבס לא היה לי. כאילו נלחץ לי הכפתור של ה Reset על החיים.
אין נקודת זינוק טובה מזו!
מצאתי את עצמי מחדדת את כל החושים ומפתחת את שני הערוצים במקביל.
את הקריירה החדשה כמעצבת פנים, ואת היכולת ללכת ולרוץ, מה ששומר לי על השפיות כבר המון שנים.
מדהים לראות עד כמה הקווים של שניהם היו מקבילים.
בעזרת אנשי מקצוע נבנתה לי תכנית אימונים הדרגתית.
הרבה הליכה, קצת ריצה וגם שילוב של ענפי ספורט שאני פחות אוהבת אבל תומכים בשרירים ובליבה.
הכל בצורה מתונה ומדודה לאורך זמן.
הרבה זמן.
החלטתי לא להתייאש.
אני אוהבת לרוץ וחייבת לחזור למקום הזה שבו אני מסוגלת לשים נעליים ולעוף.
ידעתי שגם אם התהליך לוקח הרבה זמן, ההתמדה תשתלם בסוף.
מצאתי אנשים שעזרו לי להבין איך בונים את העסק ומה הצעדים הראשונים שאני צריכה לעשות כדי למצוא את הלקוחות הראשונים.
איך למתג ולשווק את עצמי, איך להציג את הידע שלי ואת הפתרונות העיצוביים שאני יודעת לתת לבתים פרטיים… וגם לעשות את החשבונות הפיננסים (שאני פחות אוהבת לעשות).
הכל בצורה מתונה ומדודה לאורך זמן.
היה לי ברור שתהליך מציאת הלקוחות הראשונים לוקח הרבה זמן, גם היה לי ברור שהעסק צעיר ועם העבודה הנכונה הוא יתרומם.
אחרי תקופה חזרתי לרוץ באופן מלא.
הגוף זוכר.
שנים שאני בתוך נעלי ריצה ברגעים הכי מאושרים בחיי.
חזרתי להכיר את מסלולי השטח ולפגוש אנשים נפלאים שכמוני אוהבים את הארץ ואת השבילים שבה.
זוכרת את ההתרגשות כשסיימתי 10 ק"מ בשטח בפעם הראשונה מאז הפציעה.
הייתי שיכורה מאושר.
עם הזמן התווספו עוד קילומטרים ועוד קילומטרים וחזרתי לנפחים שהייתי בהם לפני הפציעה.
כל הזמן מקשיבה לגוף לראות שאני לא נופלת חזרה לתוך הפציעה.
התחלתי לקדם את עצמי כמעצבת פנים.
הראש זוכר. בעברי התעסקתי בשיווק.
זה היה הזמן ליישם את כל מה שאני יודעת על העסק הפרטי שלי.
ליזום פגישות, להגיע לאנשים, להציג את עצמי, להראות את הקו העיצובי שלי ולמצוא את הלקוחות הראשונים שאעצב להם את הבית.
אני זוכרת את ההתרגשות כשחתמתי על חוזה עם הלקוחות הראשונים שלי.
הם האמינו בי כמו שאני האמנתי בעצמי.
עם הזמן התווספו עוד פרויקטים ועוד פרויקטים והגעתי לנפח עבודה שיכול להעמיד אותי על הרגליים.
כמה שנים אחרי…
עם אותה התמדה ואותה אמונה הגעתי למקומות נפלאים.
בשנה האחרונה רצתי שני אולטרה מרתון (מהמדבר לים, ואת מקצה 50 קמ ב HUM), את המרתון המדברי, ובסך הכל מעל 2000 ק"מ בשבילים הנפלאים שיש לארץ הזו להציע.
הכרתי המון פינות חמד בטבע והרבה אנשים נפלאים שחולקים איתי את אהבת הריצה ואהבת הארץ.
שילוב שממלא לי את הריאות מחדש כל סופ"ש.
מעניין שאותה פציעה מזכירה לי כל הזמן שכל זה לא מובן מאילו וחייבת לשמר ולזכור את כל אותם רגעים מיוחדים בשטח.
ובאמצע השבוע?
שמחה שעשיתי את השינוי שרציתי.
למרות ועל אף, כל המחויבויות והנטל שיש על עסק עצמאי, שמחה שיש לי את היכולת לעזור לאנשים לעצב להם את הבית.
בטוחה שסט התכונות שאני מביאה איתי מהריצה עוזר לי גם בחיי היום יום.
זו דרך חיים שכוללת סימון מטרות (לאו דווקא תחרות), יכולת לשאוף אליהן, המון עקשנות והעובדה שאני פשוט לא מוותרת…
תמיד זוכרת שאותה נקודה של אושר שיש בקצה שווה את כל הדרך שעושים עד אליה.
בשניהם אני מאושרת
לדף הפייסבוק העיסקי של דנה מורן
© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: דנה מורן תמונה: תומר פדר
גאונית. נשיקות
כיף גדול להיות מבין הלקוחות הראשוניים!! ישר כח יום יום !!