האנדורפינים שלי / אסתר וינסטוב

אני מסתכלת על עצמי במראה היום, ועדיין רואה ילדה שמנה בת 14 ששקלה כמעט 100 קילו והייתה כול כך פגועה ואומללה.

בחיים אמתיים, בקשר עם האנשים הסובבים אותי ובדרך בה אני משיגה את המתרות שלי ביום יום,

אני מגלה שהספורט הוביל אותי למקום של בטחון עצמי, מסוגלות והבנה עמוקה על מה זה רעב, מה זה עצב, ומהו זה סיפוק עצמי.

למדתי מה זה דופק מהיר ואיך להתעלות על עצמי ולא לוותר, וגם שיש כוח ב"ביחד" שמוציא מעצמי את האוצר הכי טוב.

אחרי שנים של ספה, טלוויזיה והמון עוגיות עברתי את המאה קילו והחלטתי להיכנס לקבוצה לירידה במשקל.

ארגנטינה בשנות ה '86. יורדת במשקל ומתחילה לצאת להליכות.

אני מהר מאד מגלה שאני מרגישה נהדר אחרי הליכה, ושבהליכות עם חברה השיחה נהיית מעניינת ויצירתית יותר, אינטימית ועמוקה.

גם כתיבה אחרי הליכות חושפת בפני יצירתיות וקצב ואני מתחילה לחקור מה בדיוק קורה בגוף ושומעת בפעם ראשונה על האנדורפינים.

התמכרתי.

בתקופה הזו אני לומדת באוניברסיטה יעוץ תקשורת והנחיית קבוצות ומממנת את הלימודים בהנחיות קבוצות

וסוג של קואוצ'ינג תוך כדי הליכה שעשיתי לאנשים עם עודף משקל שרצו להיכנס להליכות.

אז כבר הייתי אחרי ירידה של יותר משלושים קילו, חייה על חסה וטונה במים ולא ממש מחוברת לגוף ולרגשות שלי.

לא הייתי פחות אומללה… הברך שמאול קרס ועברתי ניתוח במניסקוס.

השתקמתי וחזרתי להליכות.

שנים רבות עברו ובהן מלחמות עם המשקל, דיאטות מכול הסוגים.

החיים המשיכו: זוגיות, מקצוע, הורים חולים בסרטן, עליה וקליטה בשפה זרה.

הריונות, אבל, לידות.

שלושים קילו עליה במשקל.

חוזרת לארץ לקבוצה לירידה במשקל.

חוזרת להליכות ובשיפוע הררי של כרמיאל מהר מאד הברך השנייה קרסה גם.

שוב ניתוח.

זוכרת שיום אחד תוך כדי נסיעה ברכב, ליד הפארק, ראיתי אנשים רצים,

הרגשתי עצב עצום…רציתי את האנדורפינים אצלי שוב בגוף.

הבנתי ששמירה על משקל כרוכה בספורט, ופחדתי לעלות שוב… אז עשיתי מנוי בבריכה.

לא ידעתי לשחות בכלל.

היה לי רצון טוב והתמדה.

מציל חמוד עם לב ענק הדריך אותי ולאט לאט התחלתי לשחות חתירה.

ב 2012 אני משתתפת באירוע ספורט הראשון שלי בחיי.

צליחת הכנרת.

איזו גאווה!

הרגשתי בודדה…

חברה טובה נכנסה לענף הטריאתלון והתחילה לשכנע אותי להיכנס גם, לחוות את טריאתלון הנשים ששם אפשר לעשות את קטע הריצה בהליכה.

אני דוחה את זה בכמה שנים, בינתיים מקבלת אופני עיר במתנה מגיסי ומתחילה לרכוב.

בדצמבר 2014 אבי עבר התקף לב וניתוח, כמה חודשים מאושפז ועוברים דירה כדי שיגור אצלנו ואוכל לשמור אליו.

תקופה קשה ביותר, עם אשפוזים חוזרים, ושינוים בעבודה.

אני מבינה שאם לא משקיעה את הזמן בספורט ומתחזקת בגוף ובנפש לא אצליח לשרוד את האתגר.

מחליטה לנסות… טריאתלון, מפרסמת בפייסבוק שמחפשת שותפה לאימונים ופונה למאמן בכיר שהכרתי בבריכה.

יש שותפה, יש מאמן, ב 8/3/2015 מתחילות אימונים לקראת טרינשים עממי.

השחייה בוטלה, הרכיבה נעשתה באופני קרבון שהמאמן נתן בנדיבות רבה וההליכה הפכה לריצה.

איזו התרגשות כשהגעתי לקו הסיום!

בכי מלווה בחיבוק במפגש עם בעלי!

כמה אנרגיה והשראה קיבלתי מסוזי ז"ל ואיך התאהבתי בעוצמות הנשיות האלה שם!!

ואז פגשתי את נומה, מאמן שהכיר בעצמו מה זה להילחם עם ברכיים לא תקינות.

איתו הגיעו עוד אירועי ספורט: 10 ק"מ במרתון טבריה, חוויה קבוצתית מגניבה בהר לעמק, טריאתלון ספרינט לבד שבסוף אני מבטיחה לעצמי שחוזרת שנה הבאה עם קבוצה.

הצעתי לנומה לפתוח קבוצה והתחלנו אחרי כמה חודשים בקבוצת רכיבה שהפכה מהר למשפחה שנייה.

בעלי מצטרף לרכיבות וכמה בנות מצטרפות להרפתקה.

מארגנים הרצאה של סוזי בצפון, אחת מהאחרונות שהספיקה לתת.

הגענו קבוצה של 10 בנות לטריאתלון, בחולצת יחידה, בהתרגשות רבה.

השתתפתי בטריאתלון בשלישיה עם בעלי והילד הבכור, קיבלנו פודיום כי היינו השלישייה יחידה (זה אמרו לי שלא צריכה לספר, קיבלנו פודיום, וזה מה שחשוב)…

בהמשך הבנות השתתפו בעוד אירועי טריאתלון, חזרתי לצליחת הכנרת עם חברות לשלושה ק"מ ומאז המשכתי לרכוב בקבוצה

היות ואסרו לי לרוץ כדי לנסות לעצור כאבים חזקים במותניים… הברכיים כבר לא משתפות פעולה.

היום, פתחנו עם נומה קבוצה של מתחילות לטריאתלון נשים במשגב שהצטרפו שש בנות שלא הכירו כלל את הספורט.

בטריאתלון הבא יש בתכנית שלישיה עם שתי בנות מהקבוצה שעברו תאונות ורק עכשיו חוזרות להתאמן בחזרה.

הטריאתלון הביא עימו את ההבנה שגם אחרי שכבר הוצאת את כול הכוחות ואת כול האנרגיות אפשר להוציא עוד טיפה.

לרכוב אחרי שחייה בים זה חופש, זו עוצמה, זו חברות ובעיקר זה כיף, זריקת אנדורפינים ענקית שממלא אותי בחיים.

אם זה לא יהיה טריאתלון זה יהיה ספינינג או פילאטיס, שחייה בים או הליכה…

העיקר זה לייצר אנדורפינים בעשייה, בתמונות עם חברים בכבישים או בחוף הים,

בלהפיץ את האהבה הזאת לספורט בכלל ולעוצמה נשית בפרט.

כרגע גם התחלתי לימודי ביודנסה, תנועה מלאת משמעות, ריקוד ומוזיקה בחיפוש לחבר את הגוף למוח ולנשמה…

לפייסבוק של אסתר

© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: אסתר וינסטוב תמונה: אסתר וינסטוב