לא מדברת. עושה!/לירון הלל

חיפשתי "קיצורי דרך", פתרונות קסם…

איך לרדת במשקל, לעצב את הגוף, איך לא להשקיע יותר מדי.

אף פעם לא אהבתי ספורט, ומצאתי תירוצים: הילדים קטנים, אין סידור, זה לא טוב לברכיים.

ידעתי שחייבים לעשות ספורט, שזה חשוב אבל… לא הצלחתי להתחבר לזה.

למעשה אפילו קינאתי באנשים שאוהבים את הספורט שהם עוסקים בו.

כילדה ואף כנערה העדפתי לא להתמודד עם הקושי וכשזה היה מגיע הייתי מוצאת דרך איך לצאת מהמצב.

וויתרתי לעצמי. כך לפחות חשבתי…

עד שהבנתי ששילוב של ויתור עצמי עם גנטיקה גרועה זו נוסחה ממש לא מוצלחת… ואז זה קרה.

משבר גיל ה 40 – הקלאסיקה

חבר ילדות עבר להתגורר בבנימינה וסיפר שמדי יום חמישי נפגשים כמה חברים ויוצאים לרוץ בבוקר ואחרי זה נשארים לקפה וכך מתחילים יום עבודה.

זה קסם לי.

בעיקר הקפה שאחרי…

אז עוד הייתי עדיין הנסיכה, זאת שלא אוהבת להתעורר מוקדם, אוהבת מזג אוויר נעים ובלי חלקים מעופפים למיניהם.

הוא לא ויתר.

היה נחוש שאתקן את תדמית "הנסיכה" ולבסוף נכנעתי.

הספקתי לרוץ פעמים ספורות ובפורים 2016 נסעתי לריצת תחפושות בנמל תל אביב, כולי נרגשת לפגוש פנים של אנשים מעולם הפייס.

אחרי קילומטר אחד של ריצה, מעדתי, נפלתי ולצערי שברתי את הכתף.

הייתי מושבתת כשלושה חודשים ואז האורטופד בישר לי שלא אוכל לחזור ל TRX וכדאי שאמצא לי ספורט חדש.

ריצה אולי.

הסברתי לו שאין סיכוי.

אמרתי שנפלתי ושברתי את הכתף דווקא בריצה, ואני חוששת.

הוא הסביר לי שדווקא זו הזדמנות טובה להתמודד עם הפחד.

קיבלתי החלטה. אני מנסה!

שחר רז, חבר קרוב שהכיר לי את עולם הריצה הציע לי להצטרף למועדון "רצי המושבות".

אמר (וצדק!) שרון האוור, המאמן, הוא בדיוק האיש שאני צריכה. דיברתי עם רון.

הסברתי שאני בדיוק מחלימה מכתף שבורה, (אך כמובן שצילום הרנטגן האחרון הראה שהכול תקין), ושהייתי רוצה לנסות.

הוא מיד שאל מה היעד שלי,

ואני צחקקתי ועניתי שאין לי יעד.

אני מחפשת חוג.

זו הייתה הראייה שלי.

חוג שמתקיים פעמיים בשבוע, לסמן וי ולחזור הבית.

רון הסביר לי שזה לא עובד ככה. ריצה היא לא "חוג".

מדובר בשינוי אורח חיים ותפיסה לחלוטין שונה.

זה עניין אותי וכאחת שאוהבת לעמוד ביעדים הבנתי שזה זה!

יעד ראשון מירוץ הלילה של תל אביב! 10 ק"מ.

הגעתי לאימון כבר באותו הערב לקבוצה של אנשים שכולם רצו לפחות חצי מרתון.

נבהלתי לרגע.

אבל בדיוק לרגע.

מייד הבנתי שאני רוצה להיות שם! להגיע רחוק! התחלתי להתאמן.

היעד נראה לי גדול אבל אין משהו שאני רוצה ולא אצליח להשיג!

הריצה גורמת לי לונטילציה של הרגשות, של המחשבות.

אני מסיימת ריצה עם סדר במחשבות ועם רצון להציב עוד יעדים.

והנה קפצה הזדמנות לידיי… 12 ק"מ בסובב עמק.

חברים לקבוצה נבהלו. שאלו: "את בטוחה שתצליחי? מדובר בשטח הארד קור".

דווקא זה חיזק אותי.

הייתי נחושה להצליח.

להוכיח לעצמי (וכמובן גם לחברים) שאני מסוגלת.

כמובן שלאורך כל הדרך רון המאמן שלי ושחר החבר הטוב שלי האמינו בי הרבה יותר ממה שאני האמנתי בעצמי.

אם אחרים כל כך מאמינים בי, למה שלא אאמין בעצמי?

אימון ההיכרות הראשון של הסובב הוא אירוע שאזכור כל חיי.

הגענו לעלייה הראשונה.

קשה, בשיפוע מטורף והמאמן שלי אומר שאפשר לעבור להליכה. אמרתי לא.

ולעצמי בראש אמרתי לא לוותר!

פה מתחיל הקטע המנטאלי: "לרוץ עם הראש".

דמיינתי את אמא שלי עומדת בקצה העלייה ומוחאת לי כפיים.

האמת היא שאמי משותקת בכל צד שמאל וכבר 11.5 שנה לא עומדת ולא מוחאת כפיים.

אמרתי לעצמי שאם היא כל כך חזקה ומתמודדת שנים רבות עם שיתוק קשה, על מה ולמה אני אוותר לעצמי? וכך סיימתי את העלייה בריצה.

רון נדהם, שאל מה עבר לי בראש כשרצתי את העלייה, כי היה נראה שאני ממוקדת מאד.

שיתפתי אותו. זה היה רגע מאד מרגש.

הריצה עבורי היא תראפיה.

מסע עצמי בו אני מגלה את עצמי כל פעם מחדש.

מתמודדת.

לא מוותרת ובעיקר מבינה שהדינמיות של החיים זורקת אותנו, מפגישה אותנו, מעמתת אותנו, מאתגרת והופכת את חיינו למעניינים!

"עולם הגדולים" קורץ לי… מחליטה לקחת צעד גדול לקראת חצי מרתון.

ואם כבר אז הולכת על כל הקופה.

חצי מרתון בירושלים.

טוב, חייבת להודות שכאן כבר לא היה קל עם תגובות מהסביבה…: "את בטוחה?" "לא תצליחי…", "חצי מרתון ראשון בירושלים זה יותר מדי".

אבל אז הקול הפנימי מתעורר ושואל: "מי קבע? מי החליט?" ואני נרשמת כשעל מספר החזה שלי כתוב: "לא מדברת. עושה".

אז הבנתי שהריצה מביאה אותי למקומות שרציתי להגיע אליהם: נחישות, התמודדות, חוזק ובעיקר לעמוד ביעדים שמציבה לעצמי על אף הקשיים שמתעוררים בדרך.

מרתון? אני? אין סיכוי…

ואולי דווקא זה מה שהביא אותי לקו הזינוק באמסטרדם.

הרצון להוכיח לעצמי שאין דבר שאני לא יכולה להשיג. אין.

הדרך למרתון משמעותית מאד.

אני מתאמנת עם חברה שהופכת להיות אחות בנשמה… נעמה ינאי מאור.

אנחנו מבלות יחד ימים ולילות, שעות רבות, קשיים רבים אבל מבינות ויודעות שאנחנו יחד.

באש ובמים. (בקיץ זה היה יותר באש..)

ההחלטה להירשם למרתון התקבלה אחרי לא מעט לבטים ביני לבין עצמי, שיחות עם חברים, ופגישה עם המאמן.

הפעם, זה כבר אתגר מסוג אחר.

הדרך לשם שווה כמה וכמה פוסטים נפרדים,

כאלה שמספרים על אימונים תובעניים בקיץ החם,  בשעות לא פשוטות לריצה, כאלה שמספרים על רגעים שנראו כמו רגעי משבר ואיך צלחתי אותם,

כאלה שמספרים איך למדתי עוד על ריצה, על אימונים, על חברות אמיצה, ובעיקר על עצמי.

אם לסכם בפסקה אחת:

בשלב מסוים במרתון הבנתי שבשנה האחרונה שוב לא וויתרתי לעצמי.

שוב לא חיפשתי קיצורי דרך.

שוב לא בחרתי לעצמי בדרך הקלה.

והדרך לא הייתה קלה בכלל.

ובסופה, שער הסיום של מרתון אמסטרדם 2017.

כשחזרתי הביתה ידעתי שהמרתון ותכנית האימונים אולי הסתיימו, אבל אני את המסע שלי בעולם הריצה רק התחלתי.

לאורך הדרך גיליתי ופגשתי חברים.

אנשים יקרים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי. חברים שעזרו לי לראות את הצד החזק שבי. הנחוש.

היום אני יודעת שהכל אפשרי.

צריך רק לרצות, להתמיד, להאמין בעצמך.

להבין שאין בלתי אפשרי… השמיים הם הגבול עבורי.

לפייסבוק של לירון הלל