הכדור שהציל את חיי/רונית שפירא

שמי רונית שפירא (57) נשואה, אמא לארבע בנות בוגרות, וסבתא לשלושה נכדים מקסימים.

את סיפור חיי ניתן לחלק לשניים: לפני "גדולות", ואחרי "גדולות".

ולמה הכוונה?

עד יולי 2005 הייתי אשה שמנה מאד שקלתי כ-120 ק"ג מי סופר במספרים כאלה…

כמובן שמאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הייתי עולה על המשקל ותמיד המחוג זז לצד שמאל זה עוד בימים שהמשקל היה עם מחוגים כמובן תמיד עולה למעלה.

לעיתים רחוקות הוא היה זז לצד ימין וזה כמובן שפצחתי בדיאטה כאסח.

תמיד היה מישהו שהרוויח ממני מכל הדיאטות שניסיתי מכל מכוני הכושר למיניהם וכל הכדורים למינהם.

מה לא ניסיתי…

מרזי מורית, שומרי משקל, דיאטת אורז מלא של ד"ר שוהם, דיאטת המלך, דיאטת דרך האינטרנט, ד"ר חרמון, דיקור סיני, כדורים למניעת תאבון, אצות, הרברלייף, לא הכל אני זוכרת .

מה שכן אני זוכרת שכל פעם שירדתי 10 ק"ג העלתי 15 ק"ג וכהנה וכהנה .

כל פעם מחדש התחיל התהליך.

משפחתי הקרובה ממש לא האמינה בי והיו פעמים שלעגו לי: "לכמה זמן הפעם?"

התביישתי לצאת לאירועים, הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, הסתכלתי על כולם בקנאה, איך הרזות האלה נראות יפה גם עם חולצת טריקו מהבאזר ואילו אני במיטב כספי קונה בגדים והכל נראה עלי כמו שק.

כמובן שבאותם שנים דאגתי להבליט כמה שיותר את התספורות משוגעות בשיער וכמה שיותר צבעוני יותר טוב, הייתי עדוייה בתכשיטים גדולים ובובמבסטים וכל זה רק כדי להסיר את תשומת הלב מהגוף השמן שלי לאקססוריז.

זה לא היה במודעות שלי…

עשיתי זאת מתוך התת מודע (את זה גיליתי רק לאחר שעברתי את התהליך התרפיסטי בקבוצת "גדולות").

אני זוכרת את עצמי הולכת לאירועים לא אוכלת כלום אולי כמה עלי חסה וכמה ירקות כמובן בקינוחים הייתי רק טועמת,

אבל…כשחוזרים הביתה הייתי מחכה שכולם ילכו לישון ואני אתחיל את חגיגות האוכל שלי בלי שאף אחד יראה.

כמה בושה הייתה בי שלא יכולתי להתגבר.

כן כל החיים שלי הייתי רעבה כי אף פעם לא אכלתי נכון.

אכלתי בסתר, כי אני שמנה, אף פעם לא הרשיתי לעצמי לשבת בבית קפה במסעדה ולאכול משהו

כי הייתי בטוחה שכולם מסתכלים עלי שאני שמנה ומה היא אוכלת לא חסר לה עוד.

אז הייתי קונה בפיתה ואוכלת במכונית.

אנשים הם "נשמות טובות" שתמיד היה ויש להם את החוצפה להעיר לאדם שמן כאילו זה פגם שניתן לתקון במחי יד.

ההשמנה אצל אנשים נתפסת כנכות קשה כחידלון.

במשך כל חיי המשכתי לחפש את המושיע שלי ולא מצאתי.

חיפשתי למצוא את האחריות אצל המרצה, אצל המאמן ואף פעם לא אצלי…

וכאן הגיעה נקודת המפנה בחיי:

אחותי היקרה, גם אישה שמנה, הרי זה בגנים ככה אומרים, ניגשה לקרדיולוג, ולאחר כל הבדיקות, הוא החליט לעורר אותה ואמר לה: " אני רואה איפה את מתחילה אבל איפה את נגמרת אני לא רואה".

היא כמובן יצאה ממנו בבושת פנים נעלבת והעבירה אלי את המסר הזה, אני כמובן נפגעתי בעבורה והבטחתי לה שאני בפעם הבאה הולכת להלחם את המלחמה שלה ושל כל השמנים !!!

מי הוא בכלל איך הוא מעז לומר את הדברים האלה? כמובן שכל אלו היו ההגנות שלי .

אני בחיים האלה כל מה שרציתי היה לשבת בכורסא שלי ולא לזוז למרות שמטבעי אני היפראקטיבית תוססת לגמרי.

ולפתע עוד סימן משמים ברגע מפתיע בלי שום כוונה פתחתי את עיתון "לאישה" באותו ערב גורלי בביתה של חברתי בעודי מחכה לגרר שיגרור את מכוניתי למוסך

ואני רואה כתבה דיאטת כדורגל.

כל כך הסתקרנתי קראתי רק את הכותרת ומיד למחרת בבוקר קניתי את העיתון קראתי את הכתבה פעמים שלוש ובין השורות

ולא האמנתי, בדיוק מה שצריך כדי שהדבר הזה יתממש.

גם ספורט, גם דיאטה, וגם טיפול בראש, הכל תחת קורת גג אחד.

עוד באותו רגע הרמתי את הטלפון לאותו הד"ר (כן זה אותו קרדיולוג ), באותו רגע הוא לא יכול היה לדבר איתי משום שהוא גם קרדיולוג בכיר באיכלוב ואמר לי להתקשר אחרי תשע בערב.

לא להאמין כמה חיכיתי לתשע בערב, איך ספרתי את השעות והדקות שתגיע השעה, ואיך התפללתי שהמחיר יהיה שפוי שאוכל לעמוד בפרויקט הזה.

כי נראה לי שזה הכי מתאים לי!

ואז הגיעה השעה, התקשרתי זה מצלצל אין מענה, כמעט מנתקת והנה הוא עונה.

אחרי השיחה הזו הכל כבר הסטוריה.

הד"ר הסביר לי בסבלנות מה היא התוכנית והזמין אותי לאימון נסיון.

הגעתי לספורטק לאימון הראשון ציפתי למצוא משקל, מד לחץ דם, מכשיר שבודק מאמץ.

ומה מצאתי? קבוצת נשים שכבר בועטות בכדור, ד"ר שרץ על המגרש כאחד הכדורגלנים.

הבנות מיד חיבקו אותי באהבה והכניסו אותי לענינים.

חיכיתי בסוף האימון לקבל תפריט מדוייק מה לאכול כל דקה ודקה משעות היום.

ומה קיבלתי?

הנחיה פשוטה מה אסור לי לאכול.

קמח, סוכר, אורז, תפ"א, ואף מילה נוספת על אוכל מחוץ לתוכנית וכל השאר מותר.

מתי נשקלים? הייתה השאלה הבאה שלי.

לא נשקלים!! התשובה

איך יודעים אם יורדים במשקל?

את תדעי בטוח אם את יורדת במשקל.

אמרתי ננסה… כבר אין לי מה להפסיד יותר בחיים.

כמובן בגלל הנסיונות המרים שלי עם בני משפחתי לא סיפרתי לאף אחד לאן אני נעלמת פעמים בשבוע,

עשיתי שמיניות באוויר כדי שהבת הקטנה שלי שהיתה בת 9, הייתה בחוג ריקוד בדיוק בימים ובשעות שאני נמצאת והייתי צריכה למצוא לה סידור עם חברות, האחיות שלה.

בכדי ששום דבר לא ישתבש והחיים ימשיכו כרגיל ואני אמשיך בתהליך שהתחלתי.

האימונים בהתחלה היו קשים מנשוא, לא האמנתי שאני עם 120 ק"ג אצליח לרוץ אפילו מטר אחד על המגרש ולבועט בכדור.

מתי בפעם האחרונה בעטתי בכדור?

אתם יודעים חום יולי אוגוסט זה לא משהו הגיוני לרוץ בחוץ זיעה שנוזלת לתוך העיניים, הזיעה המלוחה שרפה לי בעיניים, הרגלים כאבו לי

הרגשתי כמו חיל בצנחנים עם שברי הליכה, ולא ותרתי לעצמי כי אמרתי זהו לא עוד!

אני לא אהיה שמנה יותר בחיים שלי , בעצם האמירה הזו הוצאתי את כל הערכים שהסתתרו מתחת לשומנים, הערכים של התמדה , נחישות , כוח רצון !!

כמובן שגם הקבוצה לא ויתרה עלי ויחד עם הד"ר, הרגשתי שמצאתי את המקום הנכון בעבורי.

כמובן שבתוך התהליך הארוך הזה היו עליות ומורדות, הצלחות ואתגרים,

לאט לאט שיניתי בבית את התזונה גרמתי לכל המשפחה שלי להתחיל לאכול נכון:

עברנו מבית שאוכל תזונה לקויה (מטוגן, קמח לבן, הכל עם סוכר, מלא פסטות, ארוחות בלי סוף מלא ממתקים וחטיפים ) שיניתי ללא מילים לאורח חיים בריא.

בתוך התהליך והשיחות גיליתי והבאתי למודעות שאני זו שצרכה את כל החטיפים ודאגתי לקלקל גם את המשפחה שלי.

חיי התהפכו מקצה לקצה התחלתי לחשוב בריא, התחלתי לחשוב מה מועיל לנו ומה מזיק לנו.

כל שיטת הבישול שלי השתנתה, כל המתכונים מבית אמא הטריפוליטאי עברו רהאורגניציה והבישול הפך מיום ליום בריא יותר ויותר.

מלבד השינוי בתזונה, חיי השתנו בשיח דברנו על הכל… :

על אהבה, על החיים, על אמא ואבא, ילדים, משפחה, דברנו על הקשיים שעמדו ועומדים בפנינו.

על השינויים בהסכמים כאשר אנחנו היינו שמנות ועכשיו אנחנו רזות יותר.

לאחר כחודשים בתוכנית יצאנו לטיול עם המשפחה המורחבת,

כמובן שהראש השמן עדין לא השתנה לגמרי ודאגנו לקנות מלא חטיפים ממתקים לטיול,

באותו טיול ירד לי האסימון כי אחרי יומים בטבע לא נגענו בחטיפים הארגז נשאר סגור כי אני לא אוכלת וגם הילדים שלי לא מבקשים, לא להאמין אני היא זו שגורמת להשמנה לכולם.

באותו טיול קמתי לפני כולם ויצאתי להליכות ברמת הגולן, אנשים חשבו שמשהו הסתובב לי בראש.

כמובן עם כל ק"ג שירד במשקל הביטחון העצמי עלה וכל 10 ק"ג שירדו הביטחון זינק לשמיים.

התחלתי לעשות דברים שנפשי לא חלמה לעשות, התחלתי לצאת לריצות בפארק,

להיות הורה פעיל בצופים (כי עד עכשיו איך אוכל להצטרף למחנה של הצופים ולעזור ולהיות ביער במשך שבוע שלם בחום הזה), איך אשן על מיטת שדה ? הרי אני אפול ממנה היא לא תחזיק אותי.

לקחתי ונתתי מתנה לעצמי לצאת למסע של מלכת המדבר בלפלנד, במסע הזה עמדתי באתגרים שלא הייתי עומדת בהם כאשר הייתי בשיא משקלי,

ואתגר נוסף שלקחתי על עצמי הוא להתגבר על טראומה של רכיבת אופניים מהילדות.

והיום לאחר כ- 45 שנה עליתי על אופניים ודיוושתי בפארק הירקון בהתחלה עם מאמן צמוד.

ומכאן אגיע רחוק.

המשפחה שלי שהם כל חיי הפכו מאוהבים למעריצים שלי, הם איתי בכל רגע ורגע נתון, שותפים מלאים להצלחה שלי,

אני יודעת את זה כאשר אני פוגשת מכרים שלהם, הם אומרים במיידי: "כל הכבוד לך על השינוי שעשית!"

לרגע אני לא מבינה מאיפה הם יודעים את זה, מתברר שזה הבנות שלי "מלשינות" עלי.

הפכתי להיות אסרטיבית יותר, אהבתי את מה שראיתי במראה, כמובן החלפתי את כל הבגדים הגדולים שלי בבגדים אופנתיים המונחים בדיוק כמו שצריך על הגוף,

לא קונה רק מה שעולה עלי אלה קונה רק מה שמתאים לי. התעדנתי באופי ובסגנון הנראות שלי.

לפני כשנתיים התגלתה אצלי בעיה בריאותית והתחלתי לעלות במשקל ק"ג אחד הביא עוד ק"ג ולא משנה מה עשיתי, המשכתי לעלות במשקל.

החיים בכלל לא היו ורודים ההפך הנכון, יחד עם הבעיה הבריאותי שלי ורגשות ההמומים התחלתי לרחם על עצמי כמה מסכנה

אני, אני חולה יש לי בעיה הבלוטות לא עובדות, הגיל עושה את שלו בקיצור המשקל התחיל לעלות וכבר הייתי כמעט 15 קג יותר ממשקל.

לא הצלחתי לרדת ולכן בלי אומר החלטתי לעשות ניתוח בריאטרי.

כמובן שתוך מספר חודשים הייתי על שולחן הניתוחים, כי כשאני מחליטה אני מבצעת.

ב- 19.07.2015 עשר שנים אחרי שהתחלתי את השינוי התחלתי שינוי נוסף.

בתחילה התביישתי בהחלטה להתנתח, מה זה אומר עלי אני חלשה?

המעקף יגרום לי לרזות מה אני לא מסוגלת לעשות לבד לשמור.

אבל כנראה אחרי כל כך הרבה שנים של התמודדיות, התמכרויות החלטתי שהניתוח יהיה בעבורי קביים.

הוא ייתן לי את הפוש לשינוי המיוחל.

ואכן כן עם ליווי של הפסיכולוגית בקבוצה ועם סביבה תומכת והכי הכי עם הכוח שיש בי עשיתי זאת,

אני כמעט שנתיים לאחר הניתוח מה שאומר שהקסם של הניתוח חלף מזמן.

לאחר כ- 5 חודשים רצתי כבר במירוץ ת"א 10 ק"מ, את הכדורגל הבאתי למקומות נוספים.

כי הכדורגל הוא המקום הבטוח של חיי, ימי שני וחמישי הם קודש קודשים עבורי, כולם יודעים זאת. הכדורגל לא להאמין אבל הציל את חיי,

אני גאה לעלות על המגרש ולהרגיש שאני כמו שחקן כדורגל מקצועי שעולה על המגרש, בטח ובטח בגילי אני בת 57 "ראבק" ואני רצה על המגרש ורודפת אחרי הכדור,

פורצת את הגבולות של עצמי, יכולתי בגילי המופלג לשבת על הכורסא , או יותר מזה ללכת בפארק ולהרגיש שעשיתי משהו למעני.

אבל זה לא זה ! ובטח ובטח לא עבורי.

החיים הם דינמיים וגם המגרש עבורי הוא מיקרוקוסמוס של החיים וכמו בחיים גם במגרש, אני מובילה אני מנהיגה, יודעת לנהל את המשחק ככה אני גם בחיים.

כשאני רואה כדור מחוץ למגרש הרגלים שלי ישר רצות אליו זה לא להאמין, ואם אני בחנות ספורט, אני בודקת את איכות הכדורים רוכשת עבורינו כדורים.

אני מוכנה להשקיע בנעלי כדורגל נעלי פקקים יותר ממה שאני אשקיע בנעל אלגנטית.

חשוב לי שנעלי הפקקיים יהו טובות מקצועיות וכן גם שתהיינה יפות. הן עלי יותר מכל נעל אחרת.

יש מצבים שמאתגרים אותי במגרש שאני רצה ומשחקת מול הנשים הצעירות במגרש.

והכי הכי אני מאושרת שאני מצליחה להשיג אותן בחורה בת 30 מולי בת 57.

איפה קורה בחיים מלבד על המגרש ומלבד באימון אצלינו…

יש מצבים שאני חושבת לעצמי מה יקרה אם אני לא אוכל לשחק יותר כדורגל? ומיד דוחה את כל המחשבות הרעות האלו.

הכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מחיי, ואני מתרגשת שפוגשים אותי אנשים שאני לא מכירה (חברי הוירטואלים מהפיסבוק)

ושואלים את זו שמשחקת כדורגל … נכון?

רונית= כדורגל

הוספתי ריצות, ומאז השתתפתי בחמישה מרוצים, הוספתי אימוני TRX בקבוצה של חברה צעירים.

היתה לי האפשרות להתאמן בקבוצה עם בני גילי, ובחרתי להיות עם החברה הצעירים שיאתגרו אותי ומה שקרה בעצם הוא שאני היא זו שמאתגרת את כולם הסבתא בת 56 עושה את כל התרגילים טוב יותר בלי לקטר למאמן,

הם רואים אותי ומתאמצים יותר, יום שפספסתי התלוננו… איפה את? היית חסרה לנו הדמות המאתגרת.

התמלאתי בשמחה.

באחד האימונים המאמן בן הודיע לי חגיגית שאני עושה את האימון כל כולו בעצימות גבוה ביותר יותר משאר המתאמנים ולשאלתי למה,

ענה לי "את חזקה" מי היה מאמין עלי שאני חזקה בספורט, זו שהיתה מחכה ששיעור הספורט יסתיים בבית ספר.

החיים נראים ורודים וטובים יותר עבורי כי אני כל כך מאמינה בכוחות שלי, בשינויים שבצעתי היום,

אני היא זו שיוזמת טיולים למטיבי לכת עבורי ועבור המשפחה שלי מה שפעם היה הסיוט של חיי.

היום כשאני יוצאת לפגישות או לכנסים, אירועים כבר אין בי את הבושה הזו,

לקנות בגדים זה הכיף הכי גדול שלי יכולה לקנות בכל חנות אפילו בבאזרים וזה יעלה,

לקח לי זמן לאהוב את מה שאני רואה במראה, לקח לי זמן להבין שאני כבר לא שמנה ענקית.

אני עדין עובדת על זה…

אני מרגישה שהצלחתי במאבק של החיים שלי ואם אני יכולה כל אחת יכולה!

אתם יודעים מתי אני מרגישה בחיים, כשאני יוצאת לטפס על מצוק הארבל, או שאני יוצאת לטייל בנחל עוג, או בנחל עמוד, מה שפעם בכלל לא הייתי מסתכלת על טיולי מטיבי לכת מקסימום טיול מיטבי לסת,

היום אני הראשונה שמטפסת בין היתדות, אני זו שעושה את הכל בקלילות יתירה מסיימת בין הראשונים ומרגישה שנפש ניצחה את הפיזי.

כן, אני רונית שפירא הצלחתי לעשות את הלא יאומן.

את הכוח הזה אני מנסה להעביר למקורבים אלי ותמיד לחשוב שהכל/הקול בראש ואני בחרתי בחיים הטובים.

הכדורגל הוא בעצם הכדור שהציל את חיי והביאני עד הלום .

למדתי והתמקצעתי בתחום של האימון לתזונה אני היום מנהלת את קבוצת "גדולות ואלופות" ומנסה להביא אותן להישגים אחרים.

השינוי יכול להגיע רק מהמקום האישי של כל אחת ואחת אין תרופת קסם,

השינוי האמיתי הוא שהצלחתי להעביר את האחריות מגורם חיצוני, אלי, לפנימיות שלי ואני זו שמחליטה על החיים שלי

אני זו שמחליטה מה יכנס לפה שלי ומה נוח לי? ומתי אני אעשה ספורט.

הספורט הפך עבורי לתרפיה, הספורט עבורי היא לא מילה גסה.

נהפוך הוא שאני לא בעשייה ספורטיבית אני מדוכאת, רע לי שאני מנועה מלהתאמן…

והמחמאה הכי הכי גדולה שקבלתי היא מהבת הקטנה שלי שהייתה בערך בת עשר וכבר רזיתי די הרבה:

"איזה כיף סוף סוף אני מצליחה לחבק אתך ולהקיף אותך עם הידים שלי במותנים שלך ".

לפני כשנה שכלתי את אחותי היקרה נעמה שהיא הייתה זו שהכירה לי את הד"ר המדובר, היא זו שתמכה בי לאורך כל הדרך והעריצה אותי על השינויים,

למרות שבתוך תוכי אני מאד מאד כועסת עליה, כי היא למרות שהייתה אישה גדולה מאד ועם הרבה מחלות נילוות להשמנה לא טיפלה בעצמה ולא יצרה את השינוי

ולזכרה אני רוצה לצאת עם סיפור חיי ולספר כמה חשוב לשמור על המתנה הגדולה של החיים לשמור על בריאות הנפש והגוף גם יחד.

כי אלוהים נתן לנו מתנה ועלינו לשמור עליה זה בידים שלנו.

תודה גדולה לד"ר אילן קיציס שעזר לי להכיר ולהוקיר את היכולות שלי ופתח לי צוהר לעולם הכדורגל.

לפייסבוק של רונית שפירא