אני סול, בת רבע ל-34, בת זוג, אמא, וספורטאית חובבת.
יש בי התלבטות לגבי התואר הזה, אם הוא לא שייך רק לספורטאיות שמתחרות באולימפיאדה וכו'…
מסכמת עם עצמי תמיד שאני פשוט ספורטאית חובבת… כי בכל זאת הספורט הוא חלק ממני.
אני עובדת במשרה מלאה, ומתאמנת בעוד משרה חלקית.
לצד אלו, למדתי להיות חדורת מוטיבציה, מטרה, ולהבין עד כמה הצעדים שלי מהווים (לפעמים, ולאנשים מסוימים) מודל לחיקוי והשראה.
למדתי לקחת השראה מנשים וגברים חזקים סביבי ולהקיף את עצמי באנרגיות האלה.
לפעמים אנשים חושבים שאני כל-כך חדורת מטרה שאין בכלל ספק שאני מתאמנת כל החיים
ושזה פשוט קלי קלות בשבילי, לקום ב-5, להתאמן, להמשיך ביום, ואז לפעמים עוד אימון וכו'.
הקלות שרואים לפעמים בתמונות המלוטשות באינסטגרם מטעה.
לצד ההנאה הגדולה שאני חווה בספורט ושאותה באמת רואים, יש שם גם רגעים אחרים… רגעים של פציעות, של פקפוק עצמי, של חוסר ביטחון ושל פחד.
מנקודת מבטי, החיים שלי כמו שאני מכירה אותם היום, בעצם התחילו רק לפני 4.5 שנים.
הבן הקטן שלי נולד, ואיתו נולדו עוד כמה ק"ג שהצטרפו לק"ג עודפים קיימים.
מגיע השלב שאוטוטו צריכה לקנות בגדים בחנויות למידות גדולות ואז הבנתי שאני צריכה לעצור…
ראיתי מסביבי נשים צעירות שמקדישות לעצמן זמן, שמטפחות את עצמן, והבנתי שזה מה שחסר לי..
אז התחלתי ליישם תזונה בריאה יותר ולאט לאט…
הבנתי שאני צריכה למצוא את הספורט שאני אתחבר אליו..
עשיתי לעצמי תוכנית, ממש לו"ז, שכל יום (5 ימים בשבוע) אני עושה משהו אחר: זומבה, אימון מדרגה, הליכה, משקולות קלות, גומיה וכו'.
את כל הסוגים והמינים כמעט בדקתי.. והכל בבית, כשהילדים ישנים והבעל עוד לא חזר מהעבודה… למנף את הזמן היחיד שאפשרי.
מהר מאד ניקיתי את הרעשים ואת מה שפחות אהבתי והחלטתי להמשיך בהליכות, מתוך הבנה שהחלום הוא לרוץ מסלול מעגלי של 6 ק"מ הפך ליעד שלי…
רגע משמעותי בחיי הוא הרגע שבו הבן זוג שלי (שתמך באופן מדהים בכל התהליך),
שראה אותי עושה שוב ושוב אימון משקולות קל, הוציא אותי החוצה למרפסת, שם שכנו פלטות כבדות ומוטות אולימפיים, ציוד אימתני ומפחיד אז עבורי,
שם מוט על גבי ואמר לי: "תעלי ותרדי, סקוואט".
היום אני זוכרת את הרגע הזה ממש כמו רגע מכונן בחיים.
פתאום הרגשתי לצד הפחד, ממש איך העיניים נפתחות לי ואיך אני מרגישה חזקה.
אז המשכתי בהליכות שהפכו לריצות, ושילבתי אימוני כוח ומהר מאד הוספתי גם עוד חלום: אימוני קונג פו (אמנויות לחימה) ששנים חלמתי עליהם.
החיבור לכל אחד ואחד מהענפים הוא אחר, מתוך צורך גופני אחר (אירובי, כוח וגמישות, זריזות וכו') וגם מתוך מקום נפשי אחר.
בפציעה הראשונה שלי הפנמתי שהריצה והספורט הם חלק בלתי נפרד מחיי…
הפציעה הייתה בברכיים.
לא יכולתי לרוץ, ובמקום לחזור אחורה, לספה המוכרת,
קניתי אופניים והקפתי את המסלול המעגלי שלי.. כל זה לצד אימוני משקולות, ואימוני גמישות.
לא ויתרתי.
זה היה הרגע שבחרתי מחדש, בספורט.
על אותו הגל, לבחור ספורט שהוא בעצם "אני" במהותו, זה כמו לבחור איזה ילד אתה מעדיף…
הריצה בשבילי היא כמו אויר לנשימה, במיוחד באותן הריצות הבודדות שהן ממש zone אחר.
מדיטטיביות וטובות, מעין ריחוף מתמשך.
אימוני הכוח, אותם למדתי לאהוב.
בפציעה האחרונה לא יכלתי לרוץ כמה שבועות, והחלטתי לעלות משני אימוני כוח לשלושה ולהעביר את עיקר האימונים שלי לשם.
למדתי לאהוב את השקט של הברזלים לעומת הרעש של הרגליים על הקרקע,
את העוצמה שטמונה בברזלים, בכוח של המשקל עלי, ובכוח שלי כשאני מרימה אותו מהקרקע.
החוויה שלי מהמשקולות כיום, אחרי שנתיים פלוס, היא חוויה של בגרות.
בהתחלה חששתי מהן, אח"כ הרגשתי שם זרה, כמו נטע שלא במקום, אישה בממלכה גברית, ועם הזמן (וכן, העובדה שאני מתאמנת בבית מקלה על כך) אני מרגישה כבר בבית.
אני מרגישה רוגע, מעין חיבור פנימי לברזל שבתוכי, לקשיחות שלי, לאישה הלביאה, והמשקולות מאפשרות לי לתת לזה ביטוי.
ההנאה האמיתית לא מגיעה מיד אחרי האימון.
בהתחלה התאמנתי באימוני כוח מתוך הבנה ש'"צריך"'. הייתי משלבת 2 אימוני כוח שבועיים מתוך הכרח כשהספורט העיקרי בו התמקדתי היה הריצה.
כשנפצעתי לפני שנה, החלטתי שאם לא יכולה לרוץ בהיקפים שרגילה, אתמקד יותר במשקולות, הוספתי אימון שלישי,
ומתוך ההתמדה הזו והשינוי המחשבתי צמחה תובנה חדשה.
למדתי לאהוב את השקט של המשקולות לעומת הסערה של הריצה, את העבודה האנאירובית, את הפאמפ בשרירים תוך כדי ואחרי האימון, את השאגות בחזרה ההיא האחרונה כשכבר אני לא מסוגלת יותר…
המשקולות פגשו אותי בכמה נקודות בחיי כשבמפגש הזה, בחרתי בהן מחדש… בחרתי להתמקד באימוני הכוח ממקום של פציעה אמנם אבל גם ממקום של בניית הגוף.
המשקולות השפיעו על חיי בכך שהן איפשרו לי הלכה למעשה לצאת מהמקום הקל והנוח, בכל המובנים.
אישה שמרימה משקולות היא לא סטנדרט כאן, ואפילו רחוק מזה…
המשקולות בחדרי הכושר הן מקום שמוקדש לגברים מנופחים וענקיים בלבד, ולרוב נשים לא מוצאות שם את מקומן…
כשאני מרימה משקולות אני מרגישה לרגעים גדולה מהחיים, לצד עבודה סיזיפית ומתאמצת…
לא רואים או מרגישים את השרירים גדלים מהר כ"כ, הרבה יותר קשה למדוד את זה ממהירות או טווח ריצה בק"מ,
יש משהו בעבודה הסיזיפית הזו, הרבה לימוד ושכל בהנאה שברגע עצמו, באבן הדרך הקטנה בתוך המסע הארוך.
מבחינת השפעה על החיים שלי, אני חושבת שהמשקולות השפיעו עליי להאמין בעצמי, לצאת מגבולות הגזרה של עצמי ושל הדברים שמגדירים לנו, הן באימהות, הן בחיים עצמם.
ולהבין שאני יכולה לשמש מודל לחיקוי או לדוגמה לילדות כמו הבת שלי או החברות שלי ולתת להן השראה לעשות בעצמן…
בנוסף גיליתי את היוגה, כשלמדתי להתחבר לרוגע פנימי, לחפש את השקט שלי וגם להאמין באמת ובתמים בתורה החיובית שמאחוריה,
ובעזרת הקונג פו למדתי להכיר את הגוף שלי, את המרחב סביבי, ואת הכוחות שלי, כדי לשמור על עצמי מול אחרים, מתוך מיומנות ושליטה.
החיבור הזה הוא החיבור האולטימטיבי שלי לספורט, ומה שמזין כל הזמן את האהבה שלי לספורט, למרות הקושי והעייפות לפעמים.
אני חושבת שהחיבור הזה, שמפר בכל פעם מחדש את עקרון הספציפיקציה וגם מייסר אותי לא מעט,
מגוון עבורי את הספורט ועוזר לי לשמור על האהבה שלי, לכל אחד מהם בצורה שונה.
הספורט עוזר לי לחשוב, מנקה לי את הראש בסוף יום קשה, מחזק אותי גופנית ונפשית,
מלמד אותי שהרגעים הקשים, כמו בריצה ארוכה וקשה, חולפים וממשיכים הלאה.
השינוי שעברתי לימד אותי עד כמה כוח הרצון שלנו חזק ומשמעותי, לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו חלשים, אנחנו יכולים להמציא את עצמנו מחדש.
את כל אלו אני מעבירה הלאה, כשאני פוגשת אנשים, בסביבה שלי, בפייסבוק, ובכלל.
אני רואה את הילדים שלי גדלים להיות ילדים אוהבי ספורט ותנועה, ומקווה שזה ימשיך כך.
מבחינות רבות, קיימים צדדים בחיי שחשבתי שיראו אחרת: מבחינת העבודה, מבחינת מקום המגורים, פנטזיות שהיו לי וטרם התגשמו,
מהבחינה האישית, הספורט הוא המתנה הגדולה של חיי (לצד המשפחה שלי וילדיי כמובן), ואני מאושרת שהצלחתי (ולו 30 שנה מאוחר…) למצוא אותה.
אני אוהבת להשתתף בתחרויות ובאירועי ספורט גם בשביל התחרות, מול אחרים, ומול עצמי, ובעיקר למען החגיגה שבדבר.
לחגוג את הספורט ואת ההישגיות הזו, במיוחד עבורנו הנשים, שהיא לא מובנת מאליה.
למדתי את הגוף שלי מחדש באמצעות התחרויות בריצה, לרוץ חצי מרתון בכיף לעומת לרוץ אותו מהר מאד ללא הנאה, והשילוב שאפשר לעשות בין השניים, בין היעדים התחרותיים להנאה.
להבין מה סדר העדיפויות שלי ומה אני מחפשת בריצה, ולהכיר במגבלות הגוף וביכולותיו.
המשפחה והסביבה עברו ביחד איתי את התהליך, ואם בהתחלה זה היה נראה להם מוזר ובר חלוף, היום הם כבר שותפים שלי לדרך.
אמא שלי התחילה לא מזמן לרוץ ואנחנו חולקות את ההנאה הזו ביחד,
בן זוגי הוא מאמן כושר והילדים שלי הם פרטנרים לפעמים באימונים. החברים בעבודה לפעמים מתייעצים, יש לי הרבה חברים מקבוצת הריצה בעבודה, וחברי ריצה בכלל.
הספורט עזר לי לגבש את סדרי העדיפויות שלי, לגבש מטרות, ולהחליט מי האנשים שאני רוצה לראות סביבי, שמפרים אותי באנרגיות החיוביות שלהם,
אני מקבלת פידבקים מחברות וממכרים שהספורט שלי נותן להם השראה ודחף אותם להתחיל לרוץ או להתאמן.
האג'נדה שלי בחיים: לעשות טוב!
אני חושבת שהספורט מאפשר את זה, כלפי עצמי וכלפי הסביבה.
אג'נדה נוספת שחשובה לי היא העצמה של נשים באמצעות הספורט,
ובפרט באמצעות אימוני הכוח, שפחות נפוצים בקרב נשים.
אני רואה בנושא זה ביטוי להסללה של נשים לשיעורים מסוימים ולסוגי אימון מסוימים, למרות היכולות שלנו והאפשרות להעצמה והתקדמות בתחום.
אני מרגישה עד כמה ההיכרות עם אימוני הכוח שינתה את התפיסה שלי והייתי רוצה שיותר נשים תיחשפנה לזה.
בעוד חמש שנים… אני רוצה להתקדם: בעבודה ובספורט, להשלים ריצת מרתון, ללמוד שחייה בצורה רצינית, ולהמשיך ליהנות מהכל.
אני חושבת שהאתגר העיקרי שלי הוא ללמוד להקשיב לגוף ולא להגזים, למתן את האנרגיות והרצונות גם למקום הנכון.
אני שואפת השראה מדנה לין ביילי, שהיא פאוורליפטרית ובודיבילדרית, שמשלבת כמה ענפים.
היא אמנם מתחרה תחרותית, ולא מהססת להראות את ההפסדים, את הרגעים הקשים ואת הרגעים המבאסים…
היא דמות חזקה, פיזית ומנטלית, ומודל יופי שונה.
עצה אחת למי שקוראת: תמצאי את מה שאת אוהבת לעשות, תפני זמן לעשות אותו והקיפי את עצמך באנשים חיוביים שתומכים בך ובדרכך באיזון.
הציטוט האהוב עליי שמלווה אותי הוא Life begins at the end of your comfort zone.
© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: סול רפאל תמונה: סול רפאל
כתיבת תגובה