החיים הם כמו חנות/רעות גל

אני רעות גל, בת 24.

גדלתי במושב כפר אביב, שבישוביי גדרות.

את השנים העברתי בחיי המושב הקסומים, בקהילה מדהימה בין נופים יפים ואוויר פתוח.

הייתי ילדה שיודעת מה היא רוצה ולא מתביישת להגיד.

אמא שלי מספרת שבתור ילדה קטנה ופיצית בת 5, היא הייתה בשוק שהיא מנהלת איתי שיחות כמו בן אדם מבוגר,

היא הייתה שואלת את עצמה,"עם מי אני מדברת עכשיו".

כבר מהגן בקשתי שלא יקנו לי מתנות ליום הולדת, זה מן חוק כזה שנשאר עד היום,

כי אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, גם את המסיבות יום הולדת המאוד מושקעות שלי אני מארגנת בעצמי.

באופן כללי תמיד הייתי בן אדם שפועל מהלב, אני לא מצליחה לחשוב מהראש, מההגיון, בכל דבר בחיים,

הלכתי אחרי התשוקות שלי, אף פעם לא הלכתי לכיוון משהו שלא מסקרן אותי, או מסעיר אותי בטירוף, בין אם מדובר בעבודה, חברים או זוגיות, הכל.

חיפשתי להגיע רחוק, לגעת בפסגות שמעטים נגעו בהם ולהביא את עצמי לקצה.

הייתי מתעמלת קרקע, רקדנית ולמדתי משחק ועד היום אני עוסקת בכל התחומים האלו.

בכל מקום שבו הייתי, רציתי להשקיע, לגלות את עצמי, ליצור דברים חדשים ולעולם- לא התביישתי להעיז.

כשהשתחררתי, לפני שלוש וחצי שנים, ידעתי שאני לא הולכת למלצר ואני רוצה במשהו שיעניין אותי ויאתגר אותי, כי שם הלב שלי נמצא.

רציתי להפוך מהלב שלי מקצוע ועד היום, לצד לימודי המשחק, אני מאמנת, מנהלת בלוג, פורטל ריצה ומאמנת נוער לפני צבא.

חשוב לי להביא את האמת שלי, להראות למתאמנים שלי שאין דבר כזה בלתי אפשרי, שזה רק הפחד שעוצר אותנו מלנסות וכל מה שהם ירצו הם יכולים להשיג.

בגיל 3 נכנסתי להתעמלות קרקע תחרותי, לאחר 7 שנים פרשתי ועברתי להיות חלק מלהקת מחול במשך 10 שנים ותוך כדי התאמנתי ורצתי באופן חובבני.

אני מרגישה שממש נולדתי לתוך הספורט ואורח החיים הזה, זה מה שהגוף שלי מכיר מאז שאני זוכרת את עצמי והרגשתי שהגוף שלי זה הכלי שלי ואני צריכה לחזק אותו

רציתי למשוך אותו לקצה ולדעת עוד, למה הוא מסוגל.

לא רציתי לעצור לרגע, מבחינתי לא לעשות כלום, זו לא אופציה, גם כשאני חולה, במידה מסויימת אני מרגישה רע עם זה שאני לא מתאמנת.

לאחר הצבא התחלתי לרוץ באופן קצת יותר רציני ועשיתי קורס מאמנים, כשזה הפך למקצוע, זה חיבר בין הגוף, לראש והייתי מוקפת בסביבה של ספורט וכושר ורציתי יותר.

התחלתי לרוץ במירוצים ושם הרומן שלי עם הריצה נהיה הרבה יותר מחייב.

הריצה ללא ספק היא אני ואני הריצה, דבר שהתחזק יותר בשנה האחרונה ולחלוטין נחתם במרתון.

בשביל לרוץ לא צריך כלום, רק להתלבש ולצאת. בנוסף הריצה נותנת מקום לכולם (!)

לא משנה הגיל, המין, או אם קיימת מוגבלות מסויימת, כמעט כל אחד היום יכול לרוץ, בכל מקצה שיחליט, בכל קצב שהוא מרגיש לנכון.

אני מלווה fשנה בקבוצת "קשר עין", קבוצת עיוורים ורואים, שם אני מלווה לקיויי ראייה, יד ביד ואנחנו רצים במירוצים ומתאמנים באופן מקצועי,

שם הבנתי, שהריצה פותחת את ידייה, או את רגלייה יותר נכון, בפני כולם, אין מישהו שלא יכול להכנס, תמיד אפשר למצוא את הדרך לרוץ.

ומעבר לזה, אתה יכול להתקדם ולהגיע לכל מקום שתשאף אליו, הריצה נותנת לך להרגיש טוב עם המקום שלך, אבל נותנת לך אפשרויות אינסופיות למטרות חדשות

ובכל פעם שאנחנו משיגים אותן, זה עולם, זה ממלא אותך באושר עצמי, בתחושת ניצחון אדירה.

הפשטות הזו, שמדובר רק בך, ברגליים שלך ובלב שלך, כמה שתאמין, כמה שתאהב, כמה שתרצה את זה, הרגליים כבר ייקחו אותך לשם.

מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי יחסיי אהבה שנאה עם הגוף שלי, מצד אחד הוא חזק, הוא מאומן, הוא הכלי שלי במשך שנים, מצד שני אף פעם לא הרגשתי שלמה, אף פעם לא הרגשתי בטוחה בעצמי.

עם השנים, הספורט גרם לי להתחבר לגוף שלי מחדש, להתחבר אל עצמי מחדש, ככל שאני מצליחה יותר, אני מבינה עד כמה אני חזקה.

אני לא המאמנת הזו עם הריבועים בבטן שמעלה סרטונים לאינסטגרם בחזיית ספורט, אני מאמנת שבאה למתאמנות שלי, מסתכלת להן בעיניים ואומרת להן "אני בדיוק כמוך".

חשוב לי להעביר את התחושה שאנחנו נשים חזקות, שאנחנו מסוגלות להרבה יותר ממה שאנחנו חושבות.

עם השנים יש יותר ויותר עיסוק במשקל, במראה החטוב ואנחנו קצת שוכחים מהו חוזק אמיתי וחשוב לי שהמתאמנות שלי ירגישו חזקות ובלתי מנוצחות מבפנים יותר מאשר מבחוץ,

וזה יהפוך אותן לחזקות כמו שהן חולמות להיות וירגישו טוב עם עצמן.

אני אתן את הלב שלי למתאמנות שלי והבנתי עם הזמן שאני שם בשביל לתמוך, להקשיב, לדבר ובעיקר לעזור להן למצוא את עצמן דרך הספורט, למצוא את הדרך שאותן הן רוצות ללכת, או לרוץ.

חשוב לי להיות השראה למתאמנות שלי לא בגלל איך שאני נראת ולא בגלל שאני מרתוניסטית או מאמנת כושר על הנייר, אלא בגלל האמונה שלי,

בזכות הדרך שאני עושה ובזכות ההבנה שגם לי, תמיד תהיה דרך לעבור, שגם לי יש את אותם הקשיים, את אותה התמודדות.

אם מישהו היה מספר לי לפני שנה שככה תראה השנה שלי, הייתי אומרת שהוא משוגע.

לעולם לא תארתי לעצמי שאלווה עיוור בחצי מרתון באמסטרדם ואחליט ברגע לעשות מרתון מלא, לעולם לא דמיינתי שבלחיצת כפתור, בהרשמה למרתון תל אביב, לגמרי יזדמנו לי דברים שישנו את חיי.

לא הייתי מאמינה שאדידס יבחרו בי לפרוייקט who said girls cant race?.

קבוצת עילאית של 12 נשים חזקות למרתון הראשון שלהן ואעבור מסע מדהים עם תמיכה אינסופית של ארבעה חודשים,

לעולם לא הייתי מאמינה שאעשה מרתון מלא בגיל 24, שארוץ ארבע שעות בכיף, בלי קירות, עם חיוך ענק, בלי הרבה קושי, שאחצה את קו הסיום ואפרוץ בבכי של ניצחון.

לעולם לא הייתי מאמינה שאזכה בעצמי מחדש, שיש בי את הכוחות האלה, שאקבל מתנה- להבין שאין דבר כזה בלתי אפשרי.

אני מאוד תחרותית, מאוד, בכל דבר בחיים, אם אני רוצה משהו אני חייבת להשיג אותו ואני חייבת להיות טובה בכל דבר שאני עושה.

אני מאוד אוהבת את אווירת התחרות, את המירוצים, אני תמיד אומרת שבמירוצים לא רואים אנשים רצים, רואים סיפורים רצים, אלפי לבבות מתרכזים לאהבה אחת, לריצה.

כל מירוץ הוא התרגשות מחדש, פרפרים בערב שלפני, מהמספר חזה ולבדוק שהכל במקום, להטעין את השעון, האוזניות ואת האנרגיות בגוף ולצאת לדרך. לעמוד על קו הזינוק והדופק עולה,

לתת לעצמך לעוף ולכבוש כל פעם מחדש. כל מירוץ מחדש הוא הזמדנות לגלות משהו על עצמך, גם אם זה לגלות שעם הטייץ הזה, אני לא רצה יותר בחיים כי הוא נופל.

כל המשפחה שלי מתעסקת בספורט וכולם רצים ויותר מזה, במשפחה שלי כבר שנים קוראים לי רוצי (שם מחייב שלקחתי ברצינות רבה)-

וכשהחלטתי לפתוח עסק ואת הפורטל ריצה שלי, היה לי ברור שככה אני אקרא לו. אצלנו במשפחה, כל נסיעה משפחתית נגמרת במירוץ כלשהו ברחבי העולם,

אבא שלי מרתוניסט בעצמו והוא הביא אותי לעולם הריצה ותמך בי לאורך כל הדרך, הכין אותי לחצי מרתון הראשון שלי וחיכה לי בקילומטרים האחרונים באימונים למרתון.

המשפחה שלי מאוד מתרגשת מכל התהליך שלי ותומכת בי בהכל, זה גם מאוד כיף שיש מי שמבין אותי בבית, שיש עם מי להתייעץ וזה לא זר להם, כיף לרוץ יחד ולהתאמן יחד.

החברים הקרובים שלי קצת פחות מחוברים לעולם הריצה ויש חלק שבכלל לא מדבר אליהם ספורט אבל הם מאוד תומכים בי, הם מפרגנים בטירוף והם תמיד שם לשמוע ולתת חיבוק.

בנוסף אני מקבלת המון הודעות, בעיקר אחרי המרתון מאנשים ומכרים רחוקים וקרה לא פעם שאנשים זיהו אותי בריצה בפארק הירקון וזרקו חיוך עם מילה טובה,

רבים שואלים שאלות ומפרגנים מאוד, מסתבר שאני ממש גרמתי לכמה אנשים לרוץ, לקבל השראה, או להחליט לעשות חצי או מרתון מלא, זאת בדיוק המטרה שלי, שירגישו שאם אני הצלחתי, גם הם יכולים.

אני מאמינה שלא באנו לחיים האלה כדי להיות בינוניים, באנו כדי להשאיר חותם, לשנות עולמות, לעשות טוב, אנחנו צריכים כל הזמן לנסות להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו, גם בלב וגם בגוף.

אני מאמינה שאין דבר כזה בלתי אפשרי ושכוח עצמי זו אנרגיה שאין לה גבול, שהיא לעולם לא נגמרת, גם שאת בטוחה שאיבדת כוח, תמיד יש שק קטן ופנימי שמחכה לך לעת צרה.

בחיים צריך לשאוף הכי גבוהה שאתה יכול, מקסימום במקום מנכ"ל תהיה סמנכ"ל, מתישהו גם את הכיסא שלו תתפוס אם רק תאמין.

בעוד חמש שנים אני אהיה בת 30 (!), שחקנית מצליחה וספורטאית עם נשמה, אני אהיה מהירה יותר וחזקה יותר, אהיה ה"גילה אלמגור" הראשונה שגם רצה באופן מקצועי,

אכבוש עוד יעדים ואבין עוד כמה דברים על עצמי ועל החיים וכל זה, כשאני לרגע לא שוכחת מי אני, מאיפה באתי ולאן הגעתי, עם "הרגליים על הקרקע", תרתי משמע.

גיל 30 זה כבר חתונה? אמאל'ה. מה שכן, חייבת להיות אהבה משותפת לספורט.

אמא שלי מהווה את הדמות הכי משמעותי תעבורי!

אמא שלי הייתה שחקנית כדורסל שנפצעה במהלך משחק ונותרה נכה.

היום יד ימין שלה תקועה ולאחר שנים של המון ניתוחים ודיכאון, היא המציאה את עצמה מחדש בזכות הספורט.

לאחר שנים של מאבק, גם בגוף וגם בלב, היא ניצחה, היום היא מאמנת כדורסל ומאמנת מנטלית, מתאמנת בכדורסל כסאות גלגלים ובנוסף היא קונדיטורית מדהימה, מתעסקת עם הידיים בלי בעיה, הכל בזכות האופטימיות והאמונה.

בזכות אמא שלי ניצחתי דברים מאוד קשים בחיים (שלא אפרט כרגע), למדתי שאפשר לנצח הכל, שאפשר להעיז, שאם נתמקד בהצלחות הקטנות ונהפוך כל קושי לאתגר, אנחנו מסוגלים להגיע רחוק.

אמא שלי היא דוגמה לאישה חזקה, שלא מוותרת, שפועלת מתוך תשוקה אדירה לדברים שהיא אוהבת ובעיקר, היא השראה עצומה בשבילי על כמה ועד כמה הספורט, משנה חיים.

הוא הפך לה את החיים והוריד אותה (בפציעה) ובזכותו ובזכות הכוחות האדירים שלה, היא נעזרה בו כדי לנצח, כדי לגרום לאחרים לנצח.

היום, כל פעם ששואלים אותי, אני רואה בשאלות את עצמי וגם אני אמרתי את אותם דברים.

שאלות כמו "איך אפשר לרוץ כל כך הרבה?" "אני בחיים לא אעשה מרתון איך אפשר לרוץ ארבע שעות", השאלות והאמירות האלה גורמות לדבר הזה להיות – לא שלך, את מרחיקה אותו ממך.

גם אני הרגשתי שמרתון זה המגרש של הגדולים ואף פעם לא העזתי אפילו להעלות את זה במחשבות שלי, תמיד הרגשתי שזה מיועד לאנשים שקרוצים מחומר שלי אין.

הבנתי שיש לנו כל חומר שנרצה.

ועצה שלי היא להבין שהחיים הם כמו חנות, כל דבר שתבחרי, את יכולה לרכוש.

נכון, לא כל דבר רוכשים בקלות ומרתון לוקח הרבה זמן להתאמן ולהשיג, וכל מוצר והמחיר שלו,

ומה שרק תרצי בכל ליבך לרכוש, כבר תצליחי להשיג את הסכום אליו והוא יכול להיות שלך.

וזה תקף לכל דבר, תרגישי שזה שלך, תאמיני שזה כבר שייך לך, שהדבר הזה חלק ממך, ותביני שיש לך את כל הכוח בעולם להשיג את זה ולחבק את זה.

ציטוט: "אתגרים נועדו שיצליחו בהם, מחסומים סופם להישבר, תקרות זכוכית דינן להתנפץ".

משפט שמתן (העיוור שאני מלווה) כתב כחלק מברכה שהוא רשם לי, לא צריך לומר יותר מזה.

אני מאחלת לעצמי להמשיך ללכת עם הלב שלי, אני מאחלת לעצמי להגשים את עצמי, להגיע למצב שאני נחה, מחייכת ואומרת "עשיתי את שלי",

אני רוצה להשפיע, לשנות עולמות, לגעת בלבבות של אחרים ולעזור להם להגשים חלומות.

אני מאחלת לעצמי להמשיך להיות אני, להתחבר אל עצמי עוד יותר, להרגיש שלמה ובטוחה.

אני מאחלת לעצמי לחיות את הרגע, לנצל את רגעי האור הגדולים ואת אלו שפחות, להמשיך להציב לעצמי יעדים קטנים,

להסתכל אחורה מידיי פעם ולומר "ניצחתי".

לפייסבוק של רעות גל