כדורשת כאמצעי/הילה ישעיהו

שמי הילה ומעולם לא הייתי ספורטאית.

בגיל 30 החלטתי להצטרף לחוג טניס למתחילים, שיחקתי כמה שנים, פעם בשבוע, משחקי זוגות בעלי ואני מול אחותי וגיסי ואז בעקבות מעבר מגורים לקיבוץ עינת והריון עם בני השלישי פרשתי.

אחרי כמה חודשים המורה של בתי לחצה עלי לבוא לשחק כדורשת.

ביטלתי את הזמנתה כמה פעמים ; מה לי ולספורט קבוצתי תחרותי?

אני עובדת המון שעות ובסיום יום העבודה אני מגיעה הביתה לשלושה ילדים: עופר התינוק, עידו בן השלוש ומאיה בת השש.

איך בדיוק יוצאים מהבית בשעה 20:30 ולא נרדמים?

יום אחד זה קרה!

ראיתי איזו כתבה על הכדורשת והבנתי שאת זה אני יכולה לעשות,

רחרחתי אצל השכנות וכשהבנתי שיש לי לפחות שישיה ומאמנת מהקיבוץ, והחלטתי לקבוע אימון ניסיון ראשון.

את גודל ההיענות… אפילו אני לא צפיתי:  הגיעו 35 נשים לאימון!

לימים חלק פרשו והתייצבנו על שתי קבוצות מהקיבוץ, באחוזים לפחות במספרים של ספורט נשים בישראל זה נתון בלתי נתפס.

עברו שלוש שנים והבכורה שלי, אז בכיתה ד' הבהירה לי שנחמד התחביב הזה שמצאתי לי והגיעה גם תורה.

החלטתי להקים לה קבוצה, רק שלא יכולתי לדמיין שנסיים את השנה עם 3 קבוצות… 30 שחקניות מכיתות ד' עד ו' בבית הספר.

למי שקורא ולא ממש מעורה בספורט זה נשמע טוב אבל למי שמכיר את המספרים יכול להבין שמדובר על סנסציה.

בבית הספר האזורי שלנו יש שתי כיתות בשכבה, זה אומר שבשלוש שכבות יש סביב 90 בנות סה"כ ומתוכן תוך שנה 30% שחקניות כדורשת פעילות, משלמות על חוג כדור באופן קבוע.

מבקשת להדגיש, 95% מהן לא היו רוצות או חושבות להצטרף לחוג כדור אחר אבל כן בחרו להצטרף לחוג כדורשת, להשתתף בטורנירים ארציים, לנסוע למחנות אימונים ולרדת לטורניר של 3 ימים באילת.

די מהר ולאורך השנים התובנות והאסימונים נפלו לי אחד אחרי השני:

לכדורשת יש תפקיד סופר חשוב בהנגשת הספורט למגדר הנשי הרבה מעבר לספורט.

הבנתי שהכדורשת השפיע על כמעט כל נתבך בחיים התחיל בזוגיות,

בעלי שהיה צריך להתרגל לכך שאשתו ספורטאית שיוצאת פעמים בשבוע לאימונים, מחנות אימונים טרניר וכו…

שינה את הילדים:  יש להם אמא שהיא מודל לחיקוי גם בתחום הספורט,

פתאום יש משמעות לגביע ומדליה והם רוצים להגיע להישגים.

גם אני פתאום הבנתי את החשיבות בעידודם לעיסוק בספורט, בהצטרפות והתמדה בחוגים, בהשקעה בהסעות, בתמיכה בנסיעות למחנות אימונים וטורנירים ;

הבנתי שהם מקבלים בגיל 7, 9 , 12 את מה שאני קיבלתי רק בגיל 30+.

הקהילה שלי השתנתה, הנשים הכירו יותר טוב אחת את השניה ונוצרו חיבורים שאיפשרו עשיה ותרומה לקהילה.

נשים שבגיל 30+ קמו מהספה לעשיה נשים שלוקחות את הכלים שמקבלות מהספורט ומיישמות בחיי היום יום.

אם זה עליה בבטחון העצמי, היכולת לעבודת בצוות, פיתוח כישורי מנהיגות , התמודדות עם נצחון והפסד.

נגיעה ועבודה על כל כך הרבה תכונות שהבהירו לי את חשיבות פיתוח ספורט הנשים.

הבנתי שספורט תחרותי קבוצתי הוא אמצעי לפיתוח כל התכונות שמניתי מעלה אבל אילו שנחשפים לזה הם הבנים.

ילדים חלקם כבר כשהם בני חמש, שש, שבע מתנסים בכדורגל, קט רגל, כדורסל.

בנות , כמעט ולא.

הן הולכות לחוגי ריקוד, אומנות, דרמה וכו אבל מעט מאוד מתנסות במשחקי הכדור.

גם בבית הספר מתקיים טורניר מחניים לבנות וכדורגל לבנים… שנת 2018…

הבנתי שההצלחה של "הפיילוט" הקטן של בקיבוץ הוא סופר קריטי.

במהלך שלוש שנים שליוויתי אותן ראיתי את הבנות עוברות תהליך.

ראיתי אותן מתמודדות עם הקשיים ומתבגרות, לומדות את כל מה שאני למדתי אבל בגיל הנכון…

ראיתי אותן לומדות להתגבר על הפסדים ולהנות מהצלחות, עוברות תהליך של מעבר ממשחק חברתי לתחרותי, ראיתי בנות שנלחמות על המנהיגות, התרגשתי לראות עבודת צוות והתפתחות אישית.

מבינה שאת כל התכונות האלה הן לוקחות איתן אחר כך בדיוק כמו הבנים לכיתה , לתנועה ומשם לכל החיים תכונות שיכולות לייצר לנו עולם שויוני יותר.

הסביבה לא משתנה, מלווה את הקבוצות לאולימפיאדת הילדים שם משתתפות כ 300 בנות,

מקשיבה לבתי מתראיינת לערוץ 5 ומדברת כמו אלופה אמיתית אבל אז שומעת את הדיון של המראיינים שחושבים שכדורשת זה נחמד אבל מתאים עד כיתה ד אחרי זה הבנות צריכות לעבור ל"ענפים אמיתיים",

אין להם שמץ של הבנה שאותן 300 בנות שמשחקות למטה במגרשים יהיו בכדורשת או מול הטלויזיה זה לא שהכדורשת "גונב" את הילדות והנערות מהענפים האחרים להפיך יש לו יכולת רק לקדם אותם.

תובנה משמעותית שנוחתת עלי היא שלמצוא חמש שחקניות כדורגל, כדורסל או כדורעף מתוך 1000 ילדות שלא נגעו בכדור זה קשה, יעידו כל איגוד הספורט.

לאתרחמש שחקניות כדורגל, כדורסל או כדורעף מתוך 100 שמשחקות כדורשת זה כבר יותר קל, זה כבר רק להחליף להן את הכדור וכדי שזה יקרה כבר צריך לעבוד בזה.

ההצלחה של הקונספט הזה יהיה win win לכולם.

הבת שלי וחברותיה כבר לא בכדורשת.

נשמע כמו סוף לא טוב לסיפור הסינדרלה של הכדורשת…  האמת שאחרי שלוש שנות כדורשת הן עברו לחטיבת הביניים.

כל הילדות שהיו פעילות בכדורשת רשמו את הכדורעף באפשרויות לקורס העשרה בבית הספר (רק כדי להבין עד כמה אנחנו לא מדינת ספורט, למרות שיש בנות שרשמו כדורעף חלק שובצו באומנות…)

הן פעילות באימוני הכדורעף בבית הספר וחלקן ישתתפו בחודש הקרוב בטורניר בתי ספר בכדורעף חופים.

אני יודעת שבלי הכדורשת אף אחת מהן לא הייתה רושמת כדורעף באפשרויות. מבינה שיש לי חלק חשוב בתחילתו של שינוי חשוב לספורט הנשים אבל לא רק, גם למעמד האשה בטווח הרחוק.

כמה חודשים לפני מותו מר שמעון פרס שלח לנשות הכדורשת מסר מצולם, אמר שהמסע הספורטיבי הראשון של עם ישראל היה יציאת מצרים וכעת הגיע תורן של  הנשים להנהיג את המסע הבא.

אחריות הנשים להוביל לשינוי לשויוניזם.

רואה במסר זה צוואתו אלי ומקווה שמסר זה יתפוס גם אחרות ויחד נוביל לשינוי המתבקש בספורט הנשים בארץ.

מבינה שהגענו לגיל שהאחריות לשינוי היא על הכתפיים שלנו ,

הגענו לגיל שזה כבר לא אחריות של ההורים שלנו ובטח שלא נרצה שיישאר ככה כדי שהילדים שלנו יצטרכו לטפל בזה עוד חמש עשרה או עשרים שנים.

לפייסבוק של הילה