פייטרית/ליאור בראון

כלפי חוץ אני ביישנית ועדינה, בתוך תוכי מסתתרת לוחמת שמוכנה לעשות הכל כדי להגשים את המטרות שהציבה לעצמה.

אני אף פעם לא מוותרת ולא מתייאשת, גם כאשר לוקח לי זמן לקום אחרי נפילה, אני קמה!

אבא שלי אומר שאני פייטרית!

נחזור למחוזות ילדותי, כנערה בת 14, כבר אז ביליתי בחדר כושר, התאמנתי בבית, רצתי, הלכתי, ונתתי בראש לשק האגרוף.

לקויות הלמידה והפרעת הקשב והריכוז שלי, הצריכו ממני להיות בתנועה מתמדת… אחרת לא הייתי מצליחה לעמוד במבחני הבגרות.

הספורט היה המקום להוציא בו רגשות כמו תסכול, כעס, אכזבה ועצב.

בנוסף, סבלתי רוב חיי מהפרעות אכילה: בולימיה, חומרים משלשלים, הרעבות, בולמוסים בלתי נשלטים ועוד.

הספורט היה החבר הכי טוב שלי, בכל רגע קשה, בכל רגע של משבר, זה היה המקום שלי, המקום בו יכולתי לברוח אליו, המקום בו קיבלתי בוסט של כוח, המקום שמאזן אותי,

ואפילו… מציל אותי.

כל יום כשאני קמה בבוקר, אני מחכה לרגע הזה שבו אלך להתאמן, זה הרגע שלי עם עצמי, עם ליאור.

נולדתי להרים משקלים.

כשהייתי בגן הרמתי את חברה שלי חופית, בלי הפסקה. אהבתי להרים משקל כלשהו, עד שהתפתח לי קילה ועברתי ניתוח כבר בגיל 5.

הניתוח לא עצר אותי, בכל הזדמנות כשרק היה צריך להרים כיסאות, שולחנות, הייתי הראשונה לעשות זאת.

בגיל 23 הכרתי את תחום ה"פאוורליפטינג", ממש במקרה (או שלא).

מאז, תרגילי הבסיס בתכנית האימונים שלי הם סקוואט, דד ליפט, ולחיצת חזה.

החיבור עם המשקולות ועם אימוני הכוח הוא חיבור לכל החיים.

כשהייתי נערה מתבגרת, הרגשתי שהתמימות והחולשה שאני מקרינה כלפי חוץ, גורמים לאנשים לנצל אותי ולפגוע בי, מבלי שיש לי דרך לעמוד על שלי.

מאז שהכרתי את תחום אימוני הכוח והמשקולות התחלתי לראות את עצמי בעיניים אחרות.

אימון כוח דורש התמדה, רצון, נחישות, אשר לימדו אותי על עצמי, כמה שאני בחורה חזקה, עוצמתית, בלתי מנוצחת, כזאת שיודעת בדיוק מה שמגיע לה.

זה מה שמסביר את החיבור עם המשקולות ואימוני הכוח, הם לימדו אותי לאהוב את עצמי ולבחור בחירות טובות יותר לחיי.

במשך התקופה שעבדתי כמאמנת כושר, היה לי חשוב לגרום למתאמנים להרגיש את התחושות שאני מרגישה במהלך האימון: תחושה עוצמתית שגורמת לך להרגיש אדם בלתי מנוצח.

כשעובדים עם מתאמן שמגיע ללא רקע וללא רצון, צריך לפנות אליו ממקומות שונים, הרבה מעבר להיגיון שלו,

כיוון שכל האנשים יודעים שספורט זה דבר חשוב, שמעו על היתרונות, שמעו סיפורים מעוררי השראה,

אך לא כולם מתחברים ברמה הרגשית ולכן אין להם שום מניע לבצע ספורט.

כשהגיעו אלי אנשים שרצו להתאמן, ניסתי כמה שאפשר לפנות למקום הרגשי שלהם ולגרום להם להתמכר על אמת.

כיום, לאחר שמונה שנים של עבודה בתחום הכושר, אני כבר לא מאמנת, אך תמיד משתדלת להעביר לסובבים אותי את חשיבות הספורט.

הפסקתי לאמן מסיבות שונות, אך בעיקר כי יש בי המון מה לתת מעבר, והרגשתי שאני לא יכולה להביא את זה לידי ביטוי באימונים.

רוב האנשים מתעסקים מראה החיצוני (שהוא בהחלט בונוס) במקום בעיקר היתרונות של פעילות גופנית: שיפור הכוח,

שיפור יכולות קוגניטיביות, שיפור במדדים שונים כמו בדיקות דם ועוד ועוד.

רציתי לעזור להם לשנות את התפיסה הזו, רציתי לשנות את העולם.

שמונה שנים בהחלט נתתי את כל כולי למען מטרה זו, לעזור לאנשים שלא אוהבים לעשות ספורט,

לעזור לאנשים שרוצים להיות בריאים יותר, לעזור לאנשים בשיקום וחיזוק הגוף, וכמובן להכניס כמה שיותר נשים לאימוני כוח.

בכל התקופה הזו שאימנתי חשבתי על בעיות של אחרים, על איך לעזור להם, עד כדי כך ששכחתי לעצור ולשאול את עצמי, האם מה שאני עושה נכון עבורי?

הגעתי למסקנה שהעבודה בתחום הכושר נתנה לי המון, אבל אני צריכה לסגור את הדלת הזו בחיי כדי לפתח את עצמי יותר.

כשאני מסתכלת על עצמי מהצד אני רואה בחורה שהספיקה לעבור כל כך הרבה בחייה הקצרים,

למרות זאת היא  תמיד אספה את עצמה, "חישבה מסלול מחדש", והמשיכה הלאה….

משפט מנצח: כאשר לוקחים את הרע , לומדים ממנו ומפיקים לקחים, צומחים.

התחרתי פעמיים בתחרות "פאוורליפטינג".

התחרויות הן דבר אדיר: אווירה טובה, מוזיקה טובה, אנשים סביבי שמאמינים בי.

אני לא תחרותית מיסודי, ולא משווה את עצמי לאחרים, אלא רק לעצמי.

המשקל שמונח על המוט לא משנה כמה הוא, מה שמשנה זה  התהליך שעברתי במהלך ההכנה לתחרות שדרש מלחמה אמיתית.

החלטתי לא להתחרות בתקופה הקרובה כיוון שבשנים הקרובות אני רוצה להשקיע בלימודים אקדמאיים באוניברסיטה הפתוחה.

אמא שלי היא המתאמנת המצטיינת שלי.

היא כבר מ-2011 עושה את תכניות האימונים שלי, ומידי כמה חודשים אנחנו מחדשות את התכנית.

אג'נדת חיי: בקרוב אני מתחילה שנה שנייה באוניברסיטה הפתוחה במסלול "מדעי החברה בדגש לחינוך ללקויות למידה".

החלום שלי הוא לפתוח מרכז ענק לטיפול בילדים ובמבוגרים עם לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. המרכז הזה יכלול בו אנשי מקצוע מתחום הכושר, התזונה, טיפולי CBT ועוד.

מה שמניע אותי הוא בעיקר הרצון העז לעזור לכמה שיותר אנשים וילדים עם הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה.

בעוד חמש שנים…אני מאחלת לעצמי שבעוד חמש שנים אהיה ליאור אחרת לגמרי, שתסתכל על מה שכתבתי ותגיד "היום הייתי כותבת משהו אחר לגמרי".

אני רוצה להמשיך להתפתח, לצמוח ולהשתנות. כיום הלימודים באונ' הפתוחה פותחים בפניי דלתות נוספות שלא ידעתי שקיימות, בתוכי, ובחוץ.                                            

בטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי שעשיתי על ידי מטפלת נפלאה ומקצועית, למדתי שאני לא צריכה לפחד משינויים, הם דבר חיובי.

הדמות הנשית המשמעותית בעיניי שמהווה מודל עבורי היא אישה מדהימה שפגשתי בגיל 21.

שמה הוא שרה והגעתי אליה ממש במקרה כשחיפשתי עבודה זמנית שתתאים לי עם החדר כושר.

מצאתי מודעה באינטרנט שמחפשים עזרה לילדה סיעודית בת 12.

כשהגעתי אל שרה לראשונה הייתי מלאה בפחד ממה שיהיה, בטח אגיע לבית עצוב עם אישה עצובה שהחיים לא הקלו עליה במיוחד.

ואז למרבה ההפתעה פתחה את הדלת אישה עם החיוך הכי גדול שראיתי בעולם, מאושרת בחלקה, נותנת מעצמה את נשמתה עבור ילדיה,

תמיד רואה את החיובי, מקשיבה ומכילה, היא הכירה לי את ליאורה ומאז הן תמיד בליבי.

עד היום אנחנו בקשר ואני משתדלת פעם בשנה לפחות להגיע אליהם לעיר עפולה, לבקר אותה ואת ליאורה המתוקה.

הבנתי דרך ההכרות שלי עם שרה, שמכל דבר שלילי ניתן להוציא את הדברים החיוביים, את הטוב.

עצה שלך למי שקוראת? …… אף פעם לא לעצור, אומנם פיזית הגדילה נעצרת, אך לנפש שלנו יש אפשרות כל הזמן להמשיך ולגדול.

משפט שאני אוהבת, זה אולי מוזר… כשהייתי קטנה כבר המצאתי משפט מוטיבציה שהייתי אומרת לעצמי "תמיד תעשי כיף, גם מהלא כיף".

מאחלת לעצמי לא לחזור אף פעם למקום שבו אני מזיקה לעצמי ולכן…

אני מאחלת לעצמי שאמשיך לבחור בחירות טובות לחיי שגורמות לי ולגוף שלי לתחושות חיוביות.

לפייסבוק של ליאור בראון