אני דניאלה, בת 38, אדריכלית במשרה סופר מלאה,
בת הזוג של נמרוד (התומך הראשי שלי, שעושה קרוספיט בעצמו עם היסטוריה של פריצות דיסק) ואמא גאה לתוכי שעונה לשם "סנאצ".
אני סובלת ממחלת קרוהן מאוד קשה מגיל 14, שכללה שני ניתוחי בטן גדולים ועוד הרבה סיבוכים של המחלה כגון דלקות פרקים חריפות,
נטילת תרופות עם תופעת לוואי חריפות, תת תזונה ועוד דברים לא נעימים שמחלת מעי אחראית עליהם..
ב 2009 נכנסתי לבדיקת קולונוסקופיה שגרתית, שהסתבכה לפרפורציה (קרע במעי) וניתוח חירום.
סיימתי כחודש בטיפול נמרץ, עם לא מעט זיהומים בעקבות תנאי הניתוח הלא אופטימאליים למנתחים, הזנה בזרוע (!) ישירות למערכת הדם (TPN), ומצב כללי חלש ויותר חולני מאי פעם.
לאט לאט, חודש בחודשו, נוספו מוצרי מזון לתזונה שלי, קצת תפו"א, קצת אורז, מעט עוף מכובס, נוזלי עגבניות, עגבניה שלמה! ועוד ועוד.. עד חזרת מערכת העיכול לתפקוד.
1.58 על 40 ק"ג של חולשה וחולי.
לקח לי להתאושש כמעט שנתיים.
שנתיים של אנורקסיה לפי כל הגדרה קלינית.
וכך עברו להם הימים, מתחזקת לאט לאט.. עושה קצת שיעורי חיטוב ועיצוב בסטודיו של חדר כושר, כי הרי ככה בנות מתחזקות, לא?
אבל זה משעמם! והמשקולות ורודות והמשקלים כל כך נמוכים שמהר מידי אני מגיעה לקצה המשקולות ה"מותרות" לנשים בסטודיו (3 ק"ג מרופדות בחומר פלסטי תכלחל).
יום אחד ברקע של אחד מהמסכים בחדר הכושר.. מקרינים נשים, יפות, לבושות בטופ וטייץ קצרצר, שיער אסוף בצורה חמודה והן מרימות כ-ב-ד, כ-ב-ד!!
מלא פלטות על איזה מוט מתכת לא ברור.
ניגשתי לאחד המדריכים שיסביר לי, מה לכל הרוחות אני רואה??!!
הוא גיחך וביטל ואמר שזה קרוספיט, שטויות בלי טכניקה ובלי הכוונה ומטרה.. בעיקר חבורת אנשים שעושים צחוק מהספורט.
רגע, היי, אני חכמה.. אני מבינה מה אני רואה- זה נראה ספורט מאתגר ומגניב! כל הגוף זז בצורה שלא חשבתי שאפשר..
ובעיקר: בנות עושות מתח.. מרימות משקלים כבדים.. בנות!! והן לא חלשות!! אני רוצה גם! אני חייבת!
באותה התקופה גרתי בהוד השרון, דרך חבר, שהכיר מישהו שמכיר מישהו.. הגעתי לבוקס הישן והמלא אופי של הרצליה. הכי "מחתרתי" שהיה אז.
יסודות 01.2012 יוצאים לדרך!
אז לרוץ אני לא יכולה, כי זה מערבל לי את הבטן.
קלין (הנפה אולימפית) עם מוט ריק(!) כבד לי, ומתח… פפפחחח 2 גומיות עבות.
קאטל בל סווינג, אה זה… בטח, 8 קג שלמים! יש, אני גמישה מספיק לרדת לאובר האד סקוואט איכותי עם מקל מטאטא, מרשים..!
במהלך כל התקופה הזו, אני מטופלת בבי"ח אחת לחודש בתרופה ביולוגית- עירוי של חצי יום.
תופעות הלוואי מגעילות, החל מבחילה מוגברת, טשטוש, ועד למצב כללי של אפיסת כוחות ליום וחצי.
בלי להיכנס בכלל לעניין חווית האשפוז עצמו: רכישת התרופה באופן פרטי, טרטור בין פקידים ופרישה כל פעם מחדש את הקרביים של העולם הפרטי שלי,
והחלק האהוב ביותר- רופא מתלמד שמגיע לבדוק ולדחוף אצבעות מאוד לא עדינות לתוך המעיים הרגישים שלי.
או! והריח.. לכל מקום של ריח מאוד מוגדר, ריח של בי"ח זה ריח של סוף, של כאב, של אבדה.
בסוף הטיפול אבא תמיד היה מגיע, לתמוך בי בהליכה לרכב ולחזור הביתה: והטיפול בכלל לא עניין אותנו, זה היה זמן "האיכות" החודשי שלנו
ואני בוחרת לספר לו על האימון של היום הקודם.
שעשיתי משהו קטנטן שלא דמיינתי שאעשה. או רצף תנועות. או פשוט תפקדתי.
הוא תמיד דאג שאני דוחפת את עצמי יותר מידי. שאני אעשה נזק כלשהו.. זוכרים את השבריריות המדוברת? כן, לא פשוט להתאמן תוך כדי חולשה מתמדת.
אבל, מיד כשכל תופעות הלוואי עברו- טסה לאימון בבוקס. כי בי"ח, תרופות, עירויים, וריח של סוף לא מגדירים אותי. אני יותר מזה. הרבה יותר מזה.
אני בחורה חלשה שרוצה להיות חזקה!
חוזקה נפשית כבר קיימת.. נשאר לתרגם אותה לחוזקה פיזית.
אין דרך לספור את כל האימונים שעצרתי באמצע. כעסתי. כעסתי על הגוף שלי שלא מוכן לבצע פקודות פשוטות.
תרוץ. תקפוץ. תתמודד!
איך יתכן שאני כל כך אנמית שאני לא מצליחה להסדיר את הנשימה בריצה? איך יתכן שהלכתי לשירותים להתרוקן לפני האימון ואני צריכה שוב לרוץ לשירותים?
איך יתכן שאני כל כך חלשה ולא מתפקדת? איך מצופה ממני לתפקד כשכלום לא מתפקד?
אני זוכרת אימון אחד שנשברתי. עמדתי בצד והתחלתי לבכות.. כל הבנות התחילו להוסיף משקלים למוט, ואני עומדת בצד ומנסה לתרגל טכניקה עם מקל עץ.
פשוט עומדת ודומעת.
רגע מלהישבר שאני נידונה להיות החלשה. החולנית. לזהו.
אז התחלתי להגיע יום כן, יום לא לאימונים.. רואה בזווית העין את האנשים המרשימים באופן ג'ים- ומחליטה שזו תהיה אני.
כמה זמן שלא יקח, אני אהיה שם. אני לא רוצה להרגיש את מבטי החמלה שהיא לא שייכת לפה.
אני רוצה להצליח. להוכיח שאני כן (!) יכולה. להפסיק להיות משוייכת לקבוצה של חולים וחלשים ומסכנים.
נמאס לי מהתיוג השלילי הזה. דניאלה לא יכולה..
וכך בחור אחד תפס אותי אחרי כמה חודשים והתחיל ללמד אותי HSPU, עם הגבהה של פלטה של 20 ואבמט מתחת לראש.
ובחורה אחרת אחראית על ההבנה שכל חמש עליות מתח מתחליפים לגומיה דקה יותר.
ובחור אחר גילה לי את הסוד לקורדינציה בדאבל אנדרס.
ובחורה אחרת עד היום צורחת עלי בתוך הראש לשמור על הגב.
ועוד אנשים רבים ומקסימים שראו את הקיסם שאני, ועצרו לתת מעצמם.
אחרי שנתיים בהרצליה נפתח בוקס בהוד השרון, מתחת לעבודה.
לשם עברתי יחד עם בן הזוג המדהים והתומך שלי, נמרוד.
ממשיכה להתחזק, ולעבוד על כל חולשה- שזה היה בערך הכל..
לאחר מספר חודשים, נמרוד ואני מגיעים לעוד מטקון שגרתי יחד. אימון שכלל כרגיל לא מעט תנועות וריצה לסיום העסק.
היו כמה תנועות לטובתי, ויצאתי לרוץ.
רצה.. רצה.. רצה.. וואלה, איזה מגניב! עקפתי את כולם בתנועות הטובות שלי.
עפה על עצמי.
מתרגשת.. ממתינה שאחד הבנים יעקפו אותי, כי הרי הריצה היא חולשה שלי: תמיד היתה ענייני מעיים, אנמיה וכו.. אני לבד!
איך יתכן שאני רצה כל כך מהר שאף אחד לא עוקף אותי.. מגניב! זמן להגביר קצב, כי אני הרי מרסקת את האימון הזה..
אז לא!
סיימתי את הריצה, נכנסת לבוקס להסתכל על השעון ולצעוק זמן למאמן.. ובום! במרכז הבוקס, לב עשוי מקאטלבלס ובמרכזו נמרוד כורע ברך.
רגע מה? דופק גבוהה מידי.. מים.. מה הולך פה?
כל החברים הגיעו, התגנבו לבוקס, מחזיקים שלטים עם בדיחות פרטיות של נמרוד ושלי.. חברה טובה דוחפת לי זר פרחים ליד.. וטבעות עם יהלום ענק שחור מנצנץ..
טוב, נמרוד ידע בדיוק מתי לשאול.. בסוף ריצה כשאין לי מספיק חמצן לחשוב על התשובה.
https://www.instagram.com/p/Bmkur6ShQsq/?utm_source=ig_share_sheet&igshid=1atqq9akqvr12
עברנו להן עוד שנתיים ועברנו לב"ש בעקבות השירות הצבאי של נמרוד.
אני שומרת על תזונה יומיומית נקייה ומאוזנת, מתאמנת אגרסיבי (שישה אימונים בשש בבוקר, טסה למשרד עד שעות הערב.
אחרי העבודה: פעמיים בשבוע אימוני שחייה, פעמיים בשבוע אימוני הנפות) והגוף מחזיר לי אהבה.
אני לחלוטין ללא תרופות. וללא סימפטומים של מחלה פעילה.
ה RFA (תחרות קרוספיט ארצית) שלי הוא חלום שלקח לו שש שנים להתגשם.
אני עדיין רואה את עצמי כאותה דניאלה חלשה מ2012. הדימוי הזה פה וכנראה שלא ישתנה.
אבל החלשה הזו עושה דברים שבחיים לא דמיינה שבאמת תצליח.
ב RFA הגשמתי חלום- מעמד מאשר לחוזקה אמיתית. וחמש!! מאסל אפ (עליות כוח) ראשונים בחיים!!
כמו שתמיד אמרתי: גם אריות צריכים זנב- זנב כתום ונחוש!
בסוף ה RFA במהלך הנסיעה הביתה לב"ש לת"א, נמרוד ואני החלטנו להגשים חלום נוסף, לפתוח מקום אימונים משלנו ולהנגיש את ההבנה הפשוטה שאנחנו מאמינים בה:
כל אחד ואחת מסוגל!
במקום החדש שלנו "MIDBAR" הקסם האמיתי שלנו קורה!
אחת ההשראות הגדולות שלי מאז שפתחנו היא: בחורה בעלת כתף שמאל משותקת כתוצאה של לידה שהסתבכה,
שלא מעט מהמאמנים בב"ש התחמקו מלהפעיל בתנועתיות מלאה (כמה שהיא יכולה, כמובן..).
לאחרונה עשתה בנץ' פרס ב 30 ק"ג! עם כתף שלא מסוגלת לדחוף!
לא משנה מה נקודת המוצא, אנחנו פה להוכיח לכל אחד (ואחת) שלא נתנו לו סיכוי שהוא יכול.
© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: דניאלה שרודי תמונה: דניאלה שרודי
כתיבת תגובה