ספורט זה חיים / ופא חסון

אני ופא חסון (36), מדלית אל-כרמל.  נשואה ואם לשני נסיכים.

אני מרגישה הרבה יותר צעירה מגילי הכרונולוגי,

יש לי חלומות שתכננתי להגשים עוד כשהייתי ילדה, נערה, ועכשיו אני מגשימה אותם הכל ולאט.

נולדתי למשפחה גדולה תשע בנות ושני בנים, אני בת הזקונים,

הכי קטנה והכי שובבה.

כך מכנים אותי.

הייתי ילדה ספורטיבית שהשתתפה בתחרות בבית הספר, וייצגה כמה וכמה פעמים את בית הספר.

החלומות שלי היו בתחום הספורט: בעיקר באתלטיקה.

אני זוכרת את עצמי כילדה, כל פעם שהייתה אולימפיאדה לא רציתי ללכת לבית הספר.

ישבתי מול הטלוויזיה ולא זזתי, עד עצם היום הזה אני צופה בה ולא מפספסת.

את אהבתי לספורט ירשתי מאבא שלי, שהיה מהראשונים שהתחילו להתאמן בכפר שלי.

האחים שלי גם כן ספורטאים ; אחי הגדול רץ מרתון והוא משתתף במרוצים שונים בישראל ובעולם.

החיבור שלי לספורט החל מגיל צעיר.

השתתפתי בכמה חוגים וניסיתי כמה תחומי ספורט: כדורסל, קרטה, אומנות קרקע, שחיה, ואירובי (מכתה ז' עד היום).

אני חיה ונושמת ספורט!

המוטו שלי בחיים הוא: "ספורט זה חיים"!

אם אתם מתאמנים, אז אתם חיים טוב.

בספורט אני מוציאה ופורקת את כל הלחצים שהצטברו.

הספורט משמש לי ולבעלי זמן איכות הכי טוב שיש לנו בעולם.

כשהייתי תלמידה בבית ספר, לא התחברתי לאף מקצוע מלבד לספורט.

סיימתי בית-ספר ולא ידעתי מה אני רוצה ללמוד…

כלום לא עניין אותי חוץ מספורט והיה לי חלום, ללמוד ולהגיע לווינגיט.

זה נשאר חלום תקוע אצלי לכמה שנים טובות,

היה לי ברור שלשם לא אגיע אם אני אשאר אצל ההורים (אחרי החתונה אתן עושות מה שבא לכן, אצלנו לא ניתן ללמוד מחוץ לכפר כך אבא שלי היה אומר).

לאחר שסיימתי תיכון התחלתי לעבוד.

עבדתי בסופר מרקט, הייתי אחראית על הכל.

עבדתי 13 שנים באותו המקום, התחתנתי, ילדתי את שני ילדיי.

ואז הגיע הזמן שלי לעשות שינוי.

הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בחיים שלי, עבור עצמי.

ללמוד לתואר וגם ללמוד ספורט.

התפטרתי מהעבודה, החלטתי שלפני התואר אני חייבת להגשים את החלום שלי להגיע לווינגיט, ללמוד מדריכת ספורט אירובי, קיקבוקס … ועוד,

וגם לעבוד בתחום על מנת לממן את התואר שלי כי רציתי ללמוד מורת של"ח ולטייל כמה שיותר.

הגיע היום שבו אני צריכה לנסוע לווינגיט ולהתחיל ללמוד.

זה היה בדיוק לפני ארבע שנים, אני זוכרת שלא ישנתי באותו יום מרוב התרגשות, ואווו אופוריה של ממש.

כמו ילדה קטנה שבאמת מגשימה את החלום שלה.,

זו הייתה פריצת דרך עבורי מכמה בחינות: אם זה לחזור לספסל הלימודים, אם זה ללמוד מחוץ לכפר, אם זה לנסוע באוטובוס לבד (כי היה לי פחד לנסוע באוטובוס),

ואם זה להשתחרר קצת מהבית ולעשות משהו בשביל עצמי.

המון דברים עברו לי בראש, היה לי קשה בלימודים גם לעזוב את הבית בשעה מוקדמת ועד שעה מאוחרת לתקופת חודשיים זה משהו שהוא מאוד קשה לי.

בתום חודשיים אינטנסיביים סיימתי את הקורס בהצלחה וקיבלתי את התעודה: מדריכת אירובי, קיקבוקס, רצועות ופיט בול.

אבל…. ויש אבל….

בהתחלה היה לי קשה לעמוד מול קהל ולהדריך.

למרות שיש לי אופי חזק וביטחון עצמי, לא יודעת למה זה היה ככה.

החלטתי  להתחיל ללמוד לימודים אקדמאים ומקסימום אתמודד אחר כך.

לבן הגדול שלי הייתה בעיה רגשית והיה לו עודף אנרגיה שהיה חייב להוציא, הפסיכולוגית ייעצה לנו לקחת אותו לחוגי ספורט.

שיעשה ספורט והרבה.

אמרתי "וואלה" אני אתחיל לאמן את הבן שלי בכל תחומי ההכשרה שלמדתי.

אם זה יעזור לבן שלי, אז בטח זה יעזור להרבה ילדים אחרים.

היה לי חשוב להטמיע אצל הילדים את המהות של הספורט בעיקר בימים אלו שהמדיה משתלטת על החיים.

התחלתי לחפש השתלמות לגיל הרך ורציתי לבוא עם גישה חדשה: ספורט אירובי לכל דבר לילדים קטנים עם מכשירים שמותאמים לגיל שלהם.

כך מצאתי את עצמי  נקשרת לעוד תחום ספורטיבי, זה הפך למטרה שאני משקיעה בה.

בתקופת הלימודים של התואר, התחלתי לעבוד בקטנה עם הגיל הרך ולממן את הלימודים שלי.

היות ובאתי עם רעיונות חדשים ותכניות שלא קדמו להן, הרעיון תפס תאוצה וגננות הזמינו אותי להעביר חוגים בגנים, בבתי ספר, במתנ"ס, במרכז לגיל הרך ואפילו בטיפת חלב.

באותו תקופה הייתי בלחץ של לימודים ועבודה: בית וילדים ובכל זאת רציתי זמן לעצמי חיפשתי את הדבר הבא, הרגשתי שאני מגשימה את עצמי ורציתי את הדבר הבא.

הספורט היה החיים שלי, מצאתי זמן לעצמי: להתאמן להתחדש ולחזק את הביטחון עצמי שלי בתחום הספורט ומול קהל .

באותו הזמן בעלי רכב על אופני שטח, כל הזמן יצא עם החברים שלו, וניסה לשכנע אותי לרכוב וליהנות, כמו שהוא נהנה.

בינתיים הדבר מאוד הרגיז אותי שכל שבת הוא יוצא עם החבר'ה ואנחנו נשארים בבית.

לקחתי את עצמי בידיים, החלטתי שאני חייבת לנסות לרכוב, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה רכבתי על אופניים.

השכרתי אופניים, והתחלתי לרכוב.

בפעם הראשונה שעליתי על האופניים בעלי אמר לי: "יש לך שליטה טובה", הוא רצה לאתגר אותי, ולקח אותי לרכיבה שבה הייתי צריכה לרדת סלע ענקי, מה שנקרא בשפת הרוכבים "דרופ".

צלחתי את הסלע פעמיים, אך בפעם האחרונה בזמן שצילם אותי, התהפכתי עם האופניים, קיבלתי מכות בידיים, ברגליים וקצת בפנים.

כמה ימים לא הצלחתי לקום ולעשות כלום.

כשחזרתי הביתה, ראיתי את הסרטון שצילם, ראיתי כמה חוסר ביטחון היה לי והיה ברור שאני אפול.

ראיתי, ופענחתי את הנפילה שלי.

אמרתי לעצמי שאני מתגברת על הפוביה שפיתחתי ומפה אני ממריאה ועולה ולא מוותרת לעצמי.

חזרתי לשטח לרכוב בשבילים התמכרתי לתחושה של האופניים.

קניתי אופניים טובות והתחלתי להשתתף במרוצים (לא תחרותיים רק בכיף שלנו) כמובן כל הזמן עם בעלי.

התחלתי לבנות נפח רכיבה ואיתו התווסף כושר גופני.

כבר לא הספיקו לי 20 ק"מ שאפתי ליותר והגעתי, כל פעם שמתי לעצמי יעד ואז השגתי ותכננתי את היעד הבא.

חיפשתי עליות קשות שרציתי לעלות כל פעם באזור שונה והייתי מסמנת עליהן "וי",  עד אז לא הייתי בקטע של הסינגלים והקפיצות רק בשבילים.

שילבתי בין הספורט שאני אוהבת אירובי ואימונים ורכיבות אופניים.

הספורט הפך למפלט של הלחצים שלי.

כל פעם שהייתי לחוצה הייתי מתאמנת או יוצאת לרכיבה, מחדשת אנרגיה וחוזרת עם אנרגיה חדשה.

סיימתי את לימודי התואר ורציתי להירשם לחוג להוראה ע"מ להמשיך בתכנון לעתיד להיות מורה לשל"ח.

פספסתי את ההרשמה באוניברסיטה ולא רצו לקבל אותי, והייתי צריכה לחכות עוד שנה.

לא רציתי לחכות יותר, הרגשתי שאני חייבת למצוא משהו לבינתיים,

התחלתי לחפש עבודה בתחום הספורט, חוץ מהעבודה שלי עם הגיל הרך.

פגשתי בחור מהכפר שפתח סטודיו לאימונים אצלו, הוא חיפש עובדת,

הסברתי לו שאני מעוניינת לעבוד אבל אני חייבת שיעזור לי בהתחלה בהכשרה ובביטחון העצמי.

כך היה, הוא תמך בי, עזר לי והיום אני אחת המאמנות אצלו בסטודיו.

שילבתי בין העבודה עם הגיל הרך לבין עבודה עם מבוגרים והגשמתי חלום.

עדיין לא הרגשתי מסופקת היה חסר לי משהו.

רציתי עוד לממש את עצמי בתחום האופניים, נרשמתי לקבוצת רכיבה חדשה שנקראת "קפה בשטח" קבוצת טיולים.

הקבוצה מחלוקת לכמה תתי קבוצות: מתחילות, מתקדמות, מתקדמות חזק.

התחלתי לרכוב עם קבוצת המתחילות, לתקופה של כמה חודשים,

ואז התחיל לשעמם לי רציתי משהו יותר מאתגר, ופניתי למנהלת הקבוצה שתפתח לנו קבוצה של חזקים שרוצים עוד,

וכך היה נפתחה קבוצה ביום שבת, שבה עוד אנשים גם הצטרפו, נכנסתי לזה חזק.

התחלתי להיכנס יותר לשטח לסינגלים לחפש אלמנטים מאתגרים, ממש התמכרתי חזק, לא מפספסת אף רכיבה.

אני רוכבת מתוך אהבה וסיפוק עצמי, פשוט מאוהבת בתחום הזה

השילוב בין שני דברים שאני חולה עליהם: ספורט וטבע.

רכבתי מהצפון ועד הדרום: חיפשתי אתגר חדש וחוויה חדשה ושונה אם זה לרכוב במצפה רמון, או לרכוב בלילה לאור ירח או לעשות מרוץ מים לים ועוד….

בהתחלה הסביבה לא אהבה את הרעיון הזה שאישה תצא לרכוב על אופניים.

העירו לי: "מה את עושה? לאיפה תגיעי? זה בטח תקופה וזנ יעבור לך".

ההערות הללו גרמו לי עוד יותר להתעקש ולעשות מה שאני אוהבת ומה עוד כשאני מקבלת את התמיכה והעידוד מבעלי שלא מפסיק לפרגן, לתמוך, לעודד ולדחוף אותי לעוד ועוד.

אז הסביבה נרגעה, וראתה שזה מה שאנחנו אוהבים לעשות, ועם מי שאנחנו אוהבים לעשות.

הנושא הזה הוא משמעותי ביותר: בלי בעלי לא הייתי רוכבת מירוצים לבדי, לא הייתי נוסעת לרכיבה בדרום לבדי, לא הייתי קמה בארבע לפנות בוקר ונוסעת לנק' מפגש להתחלת מירוץ.

עשינו את כל זה ביחד, אחד תמך בשנייה, אחת השלימה ת'שני.

כשאנחנו יוצאים לרכוב זה זמן האיכות הטוב בעולם עבור שנינו.

אז הגיע הרעיון גם ללכת ללמוד מדריכת רכיבה על אופני שטח להמשיך בהגשמה העצמית.

לפני חודשיים סיימתי קורס מדריכי אופניים.

השבוע אני פותחת קבוצה לנשים מתחילות בכפר שלי בדלית אל כרמל.

לפתיחת קבוצת הרכיבה לנשים בכפר  יש משמעות גדולה ; מעבר לסיפוק עצמי,  חשוב לי שעוד ועוד נשים יכנסו לתחום האופניים וירכבו ויהנו.

יש מעט נשים דרוזיות שרוכבות אם לא בודדות.

אני רואה את עצמי מאושרת, שמחה ומסופקת מהדרך שעשיתי,

יכולתי לדמיין את עצמי בעולם הספורט אבל אופניים?? הנושא הרתיע אותי בעבר, בלי התמיכה של בעלי לא הייתי מגיעה למקום הזה.

לכל מקום שהגעתי אליו הייתה דמות של מישהי שנתנה לי חיזוק, עידוד תמיכה.

אחותי הגדולה גידלה אותי ותמכה בי מאז שאני ילדה: אם זה בבית היא דחפה ודחפה אותי תמיד ליעד, ממנה אני לוקחת כל ההשראה וכל הביטחון העצמי והנפשי,

בלעדיה לא הייתי יכולה להתמודד עם כל הלחץ של הבית, הלימודים הילדים.

עד היום אני נעזרת בה, כל פעם שיש לי מרוץ בעלי ואני, היא זו שדואגת לילדים, העיקר שלנו יהיה טוב שנוכל להגיע ליעד הבא.

היא עזרה ועוזרת לי בגידול הילדים שלי עד עכשיו היא כמו אימא שלי, למרות ששום דבר לא יכול למלא במקום אימא.

ההורים שלי שיהיו בריאים תומכים ועוזרים כמה שהם יכולים אבל הם אנשים מבוגרים שגידלו 11 ילדים, עבדו הרבה וקשה על מנת לספק לנו הכל.

היום, הראשון שמפרגן לי אחרי מרוץ או אחרי טיול מיוחד שאני עושה זה אבא שלי שאני מאוד גאה בו הוא הכי תומך והכי מעודד.

אני מסתכלת קדימה, לעבר העתיד שלי ורואה את עצמי בעוד כמה שנים עם הכשרות מגוונות ומקצועיות בתחום הספורט,

אולי יהיה לי סטודיו משלי שמשלב אימוני כושר ורכיבה…

יותר ייצוג של נשים דרוזיות שעוסקות בספורט ובעיקר אופניים.

אני כל-כך מתרגשת וגאה בכל אישה דרוזית שעולה על הכותרות לאו דווקא בספורט בכל תחום אחר,

זה מעודד אותי ונותן כוח לעוד נשים להתקדם ולהצליח, יש לא מעט נשים דרוזיות שלא חסר להם כלום הן יכולות להגיע לשמיים.

אני מייעצת לנשים שקוראות:  "אין דבר שעומד בפני הרצון", וזה אף פעם לא מאוחר,

מגיע השלב הזה בחיים שבו אתן מבינות שהכל שטויות ומה שחשוב באמת זה להיות בריאים ומאושרים ולעשות רק מה שאתם אוהבים באמת.

אני מאחלת לעצמי להיות בריאה, וחזקה ולהמשיך בדרך שלי להצליח להעצים ולהיות מקום שנשים ישאבו ממני השראה.

להיות מודל לחיקוי לא בקטע של קנאה אלא בקטע של עידוד ומוטיבציה.

לפייסבוק של ואפה חסון