באמצע היום, אחרי שהספקתי:
להיות במוסך, לתקתק ארוחת צהריים לבנות, לקנות וילון אמבטיה שנקרע לפני חודשיים,
להתראיין לג'וב חדש, למלא דלק, לצאת פעמיים עם ג'וסי, להפעיל שתי מכונות ולהספיק בין לבין להעביר למייבש,
לשטוף רצפה בסלון ובמטבח, לענות לעשרות ווצ'אפים, לדבר חלקי שיחות במקטעים עם חברים ומשפחה,
לחזור לשיחות שלא יכולתי לענות ולהתנצל, לחטוף משהו לאכול על הדרך, שוב לצאת, שוב לחזור, לשחק כדורגל עם אופק כשג'וסי ברקע,
לכתוב הגדרת תפקיד לעמותה, לצפות בין לבין בסרטוני השראה וזה נקרא חופש…
אחרי לו"ז שכזה, תקתוק משימות בקצב, כשרמת הלחות באוויר 100% ומצב הצבירה שלי נמצא בין מוצק לנוזל מלוח.
אחרי כל זה…אני שומעת את צליל הודעת הווצ'אפ
רונית קופר, חברתי הטובה, שולחת אלי בווצ'אפ תמונה של כמה ארגזים וחפצים אישיים וכותבת לי "זה מה שנשאר, רק כמה רגעים. הרבה בדמיון מעט בחיים".
באותה השנייה אני עונה לה "תני לזמן זמן".
למי שלא מכיר את רונית ולמי שלא הספיק להכיר את שלמה ז"ל אני מזמינה אתכם לצפות בקישור המצורף ורק אז לחזור והמשיך לקרוא.
למה התכוונה המשוררת באומרה "תני לזמן זמן"?
ואיך זה שהמשוררת היא אלופה בלתקתק משימות ושזמן עבורה הוא משאב בחוסר תמידי?
ואיך זה שהיא אלופה בלהרגיש שהיא לא הספיקה כלום?
ואיך זה שהיא אפילו כתבה על זה ספר ילדים כשסהר הייתה בגן? ומה קרה מאז גיל הגן ועד התיכון?
ואיך זה שהיא מעיזה להגיד את המילים האלה כשהיא בעצמה מתעמתת איתן שנייה שנייה?
רגע נוסף חולף ואני שולחת לרונית קופר את הסרטון ממשחק הכדורגל של אופק בזמן שאני אמורה לעייף את ג'וסי …
סרטון בהילוך איטי, סרטון שמשקף עשייה, אימון, משחק, ריכוז ומפרק את הפעולה לשלבים.
משהו בסרטון הזה, באטיות של הפעולה, בזמן שיש לבעיטה, משהו שם בשניונת הזו גרם לי לחשוב.
גרם לי לשלוח אותו לרונית קופר שהיא, היא המומחית ביישום זמן שאוזל.
מי אני המשוררת שבכלל מעיזה לכתוב, לצלם, ולהעלות את נושא הזמן?
התיישבתי לכתוב.
נותנת לזמן את הזמן שלו.
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: לילך קרן גרופר
שתיכן הנשים הכי מדהימות שפגשתי בחיים וזו זכות ענקית להיות חברה שלכן. מאחלת לשתיכן לתת לזמן את הזמן שלו. והלוואי וגם אני אצליח לתת לזמן את הזמן שלו