אני לירון, אימא לשלושה קטנטנים.
מנקודת מבטם של הקרובים אלי אני כדור אש ג'ינג'י , מלאת אנרגיה!!
מנקודת מבטי- אני צינור. ממש ככה. צינור שמעביר כח לנשים, בעיקר אחרי לידה.
ספורט היה מאז ומתמיד דרך לבטא את עצמי.
אני רוקדת מגיל 6, התחלתי להדריך קיקבוקסינג כבר בגיל 17 בבית הספר.
הרגשתי שהספורט חלק גדול ממני דווקא אחרי שזנחתי אותו קצת-
פעם ראשונה זה קרה לי כשלמדתי תואר בהנדסה והתחלתי לעבוד בזה.
עזבתי את ההדרכה כדי ללכת למקום "יציב" ו"בטוח".
ישבתי 9 שעות ביום…
וכשכולם היו יוצאים להפסקות סיגריה, אני הייתי יוצאת להליכה קצרה ומתיחות בחוץ!!
השתגעתי מלשבת כל היום.
שם גם קיבלתי את ההחלטה לחזור להדריך.
אז עבדתי בהיי טק בבוקר ובערב מורה לריקוד ופילאטיס בסטודיו.
לאורך זמן הבנתי שהמתנה שלי היא לתת לאחרות תחושת מסוגלות.
במקביל אפשר לומר שסבלתי בעבודה המשרדית, הרגשתי חסרת ערך.
הייתי חוזרת הביתה עם פרצוף מבואס ובעלי ממש לא יכל לסבול את זה.
אחרי הלידה הראשונה כשחזרתי למשרד אני זוכרת שלבן שלי היה חום, וממש התלבטתי מה לעשות כי הרגשתי כל כך לא נעים מהמשרד.
אז עצרתי את עצמי ואמרתי- אני מתלבטת?! הבן שלי צריך אותי. זהו!!
באחד הימים אחרי שיחה עם בעלי הבנתי שאני חייבת לעשות משהו עם המתנה שלי ודי לפרצוף תשעה באב כל ערב.
אז עזבתי את ההיי טק.
אחרי חצי שנה חזרתי להייטק בכובע אחר בצורת שיעורים שאני מעבירה בארגונים בשעות הבוקר כדי להזיז ולהעיר אנשים באמצע היום.
הבנתי שאת הניסיון שהיה לי בישיבה שעות מול המחשב אני יכולה לנתב למקומות טובים 🙂
אתגר נוסף היה אחרי כל לידה- בתקופת משכב הלידה היה לי ממש ממש קשה, לשבת כל היום, להניק, להאכיל ולא לזוז מספיק.
הרגשתי שזה ממש משפיע לי על מצב הרוח ועל תחושת המסוגלות האישית שלי.
הספורט היה כמו אור בסוף היום מבחינתי!!
גרם לי להרגיש טוב עם עצמי בתקופה כזו שהבטן נזלה לי, הגב שלי כאב בסוף יום. החזה כאב מההנקה.
הרגשתי שאיבדתי שליטה על הגוף שלי!!
התרגילים עזרו לי להרגיש אפילו קצת- שהשליטה חוזרת אלי וההרגשה הטובה מתפשטת בכל הגוף.
ושלא תחשבו שהיה לי קל להרים את עצמי ולעשות ספורט- הטלוויזיה הייתה הרבה יותר מפתה!
ידעתי- שאחרי זה אני ארגיש כל כך טוב, שזה מה שהרים אותי כל פעם מחדש.
כמובן aהיו ימים שוויתרתי לעצמי, וזה בסדר גמור, זה קורה.
שם גם הייתה לי ההארה שאני הולכת לעזור לנשים אחרי לידה לשנות את המצב הזה-
ומשם נולדה התכנית הדיגיטלית שלי לנשים אחרי לידה.
הריקוד הוא אני. בעיקר כל מה שקשור למוסיקה לטינית.
שם אני מרגישה שאני בלי מסיכות, בלי מה יחשבו עלי.
אני חושבת שבספורט אנחנו משתיקות את הקולות שמלאים ביקורת ואת המחשבות המחלישות,
ומתמקדות בהווה ובקיים עכשיו.
בשביל ספורט צריך להתרכז (אחרת נופלים… או נפצעים) ויש בזה משהו מדיטטבי בעיניי.
כשאני מתמקדת במה שקורה עכשיו ובתנועות גוף שלי המדויקות- זה דורש הרבה ריכוז.
הריכוז הזה מאפשר למוח מנוחה קלה מכל המחשבות על "מה עשיתי" וכל המחשבות של "מה יש לי לעשות בהמשך"
ואחרי זה זה תורם לי להרגיש "נקיה" יותר.
כולי כאן ועכשיו.
זה המסר שאני מעבירה למתאמנות שלי.
להיות כאן ועכשיו ולהרגיש תחושת מסוגלות.
אחרי פעילות גופנית קיימת תחושת סיפוק והעצמה מאוד גדולה.
זה מה שגרם לי אחרי לידות לחזור להיות "אני".
התחושה הזו שיש לי מקום לעצמי בלבד בתוך כל ההמולה של תקופת חופשת הלידה.
תמיד רציתי להיות במקום בטוח, והיום כעצמאית אני לא מרגישה במקום בטוח, אין יציבות בעסק ובחיים.
אבל לעשות מה שאני אוהבת ולתת את המתנות שלי- זה הערך העליון ושווה את הכל מבחינתי.
בנוסף כשאני קוראת את התגובות של האמהות שמשתתפות בתוכנית שיקום אחרי לידה שאני מעבירה בכל הארץ- אני מרגישה סיפוק אדיר!!
הצלחתי להקים מישהי מהספה ולגרום לה להתחזק?
אני עשיתי את שלי!
למאחורי הקלעים מוזמנת להצטרך לדף האינסטגרם שלי ולדף הפייסוש שלי
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: לירון יוגב דוד תמונה: לירון יוגב
כתיבת תגובה