יחי שפת המקצבים!!! / אורנית ישראלי

אני אורנית ישראלי וכבר 40 שנה, כן מגיל 4 אני מתקנת אנשים שיקראו לי בשמי אורנית עם שווא באות ר ולא אורנית עם קמץ ב ר.

החיים הם סרט? מי הגאון שהמציא את זה? ועוד איך סרט עם עלילה מתפתחת ומשתנה .

ואיך עד כה בסרט שלי? לא משעמם בכלל, על זה חותמת בחיוך. מסע קוראים לזה היום?

אז הנה קצת על המסע של הסרט שלי:

אז ככה…

אני אוטודידקטית, חוקרת את העולם בדרכי שלי. בכל אופן, זה הסרט שלי לא?:-)

צופה, מתבוננת וכמובן השאלות זורמות תוך כדי כי אין הוראות הפעלה בכל פרק.

שוברת מוסכמות בעברי… היום כבר פחות, כי נשברו לי כל הפטישים הטובים.

דרך הפעולה שלי כוללת למידה, מחקר ואז עשייה. בעבר היה גם הפוך. התבגרנו:-)

ספורט בצורותיו הרבות היה התרופה לנפש שלי. סם טבעי ללא עלות- קסם הבריאה!

אחת שמשתדלת מאוד ללכת עם האמת שלה על אף ולמרות הכל!

הבטיחו חוף מבטחים לאמיצים, נראה לי שבאיזשהו מובן כבר הגעתי.

צועדת בעולם כבר 44 שנים אני וגופי- זוג לא פשוט, עובדים על הזוגיות שלנו רבות.

אוהבת ומגדלת בעלי חיים למרות שבמובן מסוים הם גם מגדלים אותי.

בלעדיהם לא הייתי מי שאני היום- גרסה טובה בהרבה מאייפון 8 לפחות.

משתדלת לתת מקום לכל הרגשות, לא מפחדת לנתח את עצמי, להפיק לקחים וכמובן לומר שטעיתי.

משתדלת לא להגזים בתגובות, מהדרמות נפרדתי אחרי היציאה מהארון-

כל כך הרבה אויר שפתאום הכל התגמד והדרמות פשוט נשארו שם, בארונית של הארון מצד שמאל אני חושבת, לא בדקתי.

מה אומרים עלי הסובבים אותי?….וואוו, תלוי את מי שואלים…

חברים קרובים מבינים שבעלי חיים הם חלק מהאושר שלי ונותנים מקום לעוד חתול לקפוץ עליהם בביקור, גם אם לא הכי מתחברים.

באימונים אני מאמינה שמגדירים אותי רצינית ומקצועית.( בכל אופן המתעמלים חוזרים אז זה סימן שההנאה גבוהה מהסבל)

המשפחה ציטוט: "עצמאית כזאת, בעולם שלה עם הגינה שלה, העבודה שלה, הספרים שלה, בעלי החיים שלה. בקצב שלה, עם הרבה שלה".

"מה טוב לך טוב לנו", משפט שאימצה המשפחה אחרי שניסו כמעט הכל חוץ ממכות חשמל ולא עזר להם להכניס אותי לתבנית אחרת.

במלים אחרות כמו שאומרים ברבנות" למען שלום המשפחה" רק ללא הרבנות בחרו לוותר.

חברות קרובות: נראה לי שייספרו כי כיף להתייעץ עימי והרי סוף סוף מישהו מקשיב, כן יצא לי לעבור ממזל טלה משוגע לטלה ממושמע וסובלני.

לפעמים גם באסטרולוגיה יש ניסים בכוכבים.

אני זוכרת שכבר בגיל חמש שיחקתי כדורגל בשכונה והרבה, רכבתי על אופניים כל אחה"צ כולל רמפות שבנינו בעצמנו,

סקטים וסקטבורד ומטקות וכדורסל וטניס שולחן. ג'ודו בגיל 14-17 קצת תחרויות והרבה תובנות.

צבא מדס"ית ואחר כך מדריכת אירובי וחדר כושר ומדריכה לריקוד.

ולבסוף?…

פציעות שהביאו ללמידה באקדמיה לרפואת ספורט להבין מה לא לעשות כדי לא להיפצע באימונים.

האסימון ירד קצת באיחור כך ציינו בעדינות המרצים אחרי שגילו כי באמתחתי ארבע פריקות כתף,

בלט דיסק ופציעה בכף רגל. בהחלט בנקודת הזמן ההיא לא זוכרת שחוויתי גאוות יחידה על כמות הפציעות שאספתי במסע.

מה הבנתי ? שיצאתי טונה.

ועוד תובנות?

שצבא ואימונים בגודו לא באמת תרמו לבריאות הפיסית שלי.

שלרוץ ב'גבלאות עם אפוד ונשק לא בדיוק טרם לכתף הפצועה ולבלט דיסק שלי.

ששברי המאמץ יכולו להימנע אם רק היו מלמדים אותנו תרגילים לגמישות אחרי המסעות אבל מורעלים כמונו? היה קטן עלינו, אז זהו, שלא!

המסקנה הסופית: טכניקות האימונים שהשתמשו בנו הן במחנה האימונים בג'ודו ואף בקורס מד"סיות בצבא היו מלפני נפילת חומת ברלין ולצערי ולצערי גופי פחות התאימו לשנת ייצור 1975 שלי.

אז ללימודים הגעתי פצועה ומתוסכלת,פרק שלם בהמשך, זה רק הספויילר.

עוד קצת?

כשאבי נפטר ביום בהיר אחד בהיותי בת 27, מורה למחול היפ-הופ ומאמנת קבוצות באותה תקופה.

השמיים נפלו עלי.(כמו בכל סרט, יש גם קטעים עצובים/טראגים/פתאומיים) הבנתי זאת די מהר גם בחיים.

בקיצור?

לקום למחרת לשבעה היה ענק עלי.

שוברת מוסכמות כמוני, חסרת גבולות והכי חשוב מבינה שחמצן בכל הסרט אימה אליו הוכנסתי בטעות

יגיע רק דרך תנועה ודם שיזרום במרץ בעורקים וינשים לי את כל השרירים.

הרצון לנתק את חוט המחשבה מהתודעה שחוותה משהו איום ונורא היה עז והגעתי לפתרון: ספורט והרבה!!

המזל הגדול היה שכבר הוגדרתי כמוזרה במשפחה, אז להיעלם למספר שעות בשבעה לא היה דבר נורא כל כך, מה

שאפשר לי להתגנב לאוטובוס במורד הכביש ולנסוע מידי יום לסטודיו בי בתל אביב, להיעלם לשלוש שעות לשיעורי ריקוד בסגנונות שונים ולהנשים מחדש את הלב שלא ידע מרגוע. זה הצליח!

לימים ידיעתי להגדיר טוב יותר את עצמתה של התנועה על הנפש.

באותה תקופה הרצון לנוע היה חזק מכל היגיון בריא.

בסוף הכל התחבר- התנועה ככלי אדיר לאיזון הגוף, המיינד, הנפש.

הספורט שלי הוא ספורט הכולל מקצבים מתחלפים כמו סגנונות ריקוד או ספורט עם שימוש במוזיקה מגוונת כגון רכיבת אופניים בחדר ספינינג .

הנושא תמיד היה מגוון של מקצבים!

במקום שיש לי יכולת דרך הגוף לחוש את המקצבים אני עולה לגבהים אחרים.

זרימה של מקצבים לכל תא ותא בגוף. יחי שפת המקצבים!!!

כשאני מתאמנת הכל נפתח.

הנשימה, משהו נרגע שם בפנים.

האיברים משדרים תחושה של חיבור .

קיימת הרמוניה בין כל המערכות ופשוט נעים שם.

גם כשמתאמצים יותר, ההורמונים שמשתחררים משנים את הצבעים, הקולות.

החושים משתנים. ההרגשה מרגשת.

היפנים קוראים לה צ'י- אנרגיית החיים.

החיוך מגיע בטבעיות גם שהלב במאמץ.

סוג של כאב מתוק, מוזר ומיוחד וקסום ביותר.

כשאני מתאמנת אני נמצאת בכאן ועכשיו, מקשיבה לצלילים, נותנת לגוף להבין את הרטט הצלילי ולהתחבר אליו וכמובן להוביל. כשנוצר החיבור אני הופכת להיות האורחת של הגוף וכל המרחב משתנה, הגבולות משתנים, ZONE אחר.

יש מקצבים שהמוח מתרגם במיידית . באימונים חשוב לי שהמתאמנים יקשיבו למקצב ויאפשרו לעצמם להנותתתתתתת ממנו. זה בהחלט נוגע באומנות התקשוב והרבה.

הייתה תקופה בחיים שהפסקתי לחלום. תקופה די גדולה וכשחזרתי הכל התחבר מחדש .

כשאני מדריכה אני נעלמת לתוך עולם שהכל שם טבעי.

הידע זורם, ההרגשה שאני בדיוק במקום הנכון. מיוחד!

התחריתי בשלבים הצעירים של חיי.

יחד עם זאת זה עבר לי די מהר.

התובנה שלא תמיד הטוב ביותר מנצח הגיע אלי די מהר.

לא אהבתי את חוסר הפירגון, הלחצים והאקסטרא זמן שהייתי צריכה להקדיש כדי להגיע לאיזושהי מדליה לאיזושהי הוקרה כשהגוף די כאב והנפש היתה חסרת שקט תמידי.

בשביל מחיאות הכפיים? נגמרו די מהר.

הכאבים נשארו הרבה אחרי…תודה אבל מציתי. את הטפיחה על השכם על כל הצלחה מאז ועד היום בחורת לתת בעצמי עם היד הנגדית. מרגיש מצויין!

תחרות היא לא הפנינג עבורי. אני מאמינה שאפשר להגיע לגבהים גם בקצב אישי כל עוד שומרים על התמדה.

מגמה עולה והדרגתית מאפשרת ליהנות מהדרך. בתחרות בחוויה שלי זה לא התאפשר.

המוח היה טרוד כל הזמן בתוצאה. הדרך פחות זכורה לי וגם עם כן יש שם המון רעש של לחץ . לי פחות מתאים.

העיקר? הטלה הסקרן שבי היה חייב לנסות גם תחרויות וסימן וי גדול.

נגמר!

בעוד 5 שנים אהיה….

בהנחה ובריאות תהה החדר הכי גדול בביתי והרי שום דבר לא וודאי:

בהנחיית וייעוץ קבוצות ופרטני לאורח חיים בריא

כיועצת לפתרונות יצירתיים לחברות כושר לקידום מכשירי ספורט בארגונים

מטיילת בעולם ומפיצה את שיטת ההדרכה שפיתחתי

תורמת רבות לרווחת בעלי חיים

אשת משפחה

הדמות הנשית המשמעותית בעיניי:

רונית אלקבץ, האישה הלוחמת והמוכשרת זיכרונה לברכה.

עצה שלי למי שקוראת: תמשיכי לקרוא,

אולי תאספי כלי או שניים מתוך הארגז הכלים שאספתי כבר 24 שנים ואולי אחסוך לך קצת תסכולים/ כאבים/ ואולי לא . ממליצה לקחת את העצה בתחילת הפסקה.

ציטוט: לא מזמן עברתי ליד בר בראשון שעל השלט היה רשום: במקום שיש חתול, יש תרבות!

מאחלת לעצמי לסובבי בריאות, להיות מוקפת באנשים חיוביים ונעימי הליכות,

להמשיך להיות סקרנית ולתחזק את התשוקה למקצוע שבחר אותי,

להמשיך ללמוד דברים חדשים.

להתרגש ולאהוב עם כל הלב וכמה שיותר

לקום מאוחר בבוקר- מרגישים מליון דולר.

לטייל ולתרום יותר לרווחת בעלי החיים בעולם.

אמבטיה מעוצבת וינטג' במרכז הסלון- כלי הריפוי הכי מדהים בעולם.

כן , כל אחד והחלום הפרוע שלו.

לעמוד פייסבוק של אורנית ישראלי