אני אמנית. כשאני יוצרת, מציירת ובכלל מתנהלת בחיי היום-יום אני מתעופפת בתוך הרוח והדמיון שלי.
נסחפת בתוך מחשבות גדולות, מרחפת למקומות אחרים.
אימוני כוח מאתגרים את הצד האחר שבי- מגרדים את הצורך בקביעת יעד וכיבוש מטרה.
אני אוהבת לראות את ההר שנראה לי גבוה מדי ולרוץ לקראתו.
לפעמים כיבוש היעד מהיר ולפי הצפי, ובפעמים אחרות ישנה עבודה ארוכה וקשה כדי להשיג את המטרה.
הכל מנטלי. הכל בראש. הגוף הוא הכלי להגשמה.
אני זוכרת את שיעורי הספורט בבתי הספר כמייגעים, כמשהו שגורם לי תסכול.
אני זוכרת את מסלול הריצה המעגלי כנצחי.
את הטיימר של המורה כמדד לכישלון.
מאז, אירובי היה חלק מחיי כדי לשלם על משהו שאכלתי או שאני עתידה לאכול.
משוואה פשוטה של סבל.
פגשתי את אפי רובין (המאמן שלי) כשלושה שבועות אחרי לידה רביעית.
ההיכרות עם עולם הכוח הגיעה דרכו. עולם מושגים של כבישת יעדים, אתגר, פרפקציוניזם אבל גם המון שחרור.
מצאתי שככול שיש יותר אתגר ומשקל על המוט, יש פחות משקל בתוכי. מנטלי. תחושת המסוגלות,
הניצחון הפרטי (קטן כגדול) הביאו אותי לתובנות אדירות.
בתוך זה, ההיכרות המחודשת עם גוף חזק,
ההבדל בין רזון מתוך המעגל הנצחי של דיאטה כזו או אחרת, אל אכילה לבניית שרירים, להתחזקות.
מצאתי שככל שאני מתאמנת אני שמחה. מצאתי שהיצירה שלי טובה יותר אחרי אימון, הצד המעופף שבי – אני יודעת לרכב עליו בשליטה. לנווט אל יעדים מכוונים גם בתוך זה.
מצאתי שהאימונים ועולם המושגים של הכוח מייצרים אצלי שלווה גדולה, מיקוד.
עד כדי כך שהפכתי לשגרירה.
מעניין שנשים מפחדות מהעולם הכבד הזה, כשביום יום, מחוץ למכון, אנחנו מרימות משאות כבדים יותר (פיזיים, ממשיים, וגם מנטלים).
אנחנו סוחבות הריונות, יולדות, סוחבות ילד על מותן, ושקיות מצרכים עם כמה כדי חלב וביצים.
נראה לנו הגיוני ולא מאיים- כי זה חלק מהחיים, מהשיגרה. המוט והמשקולות מייצרים אצל רובנו חשש לעיוות הגוף, למראה גברי.
כשנשים ניגשות אלי ומביעות את החשש הזה בפני אני מייד שואלת- מה סחבת אתמול? מה תסחבי היום?
אנחנו לא מעריכות את היכולות ואת הפיזיות שלנו כראוי.
מודל היופי משתנה, אנחנו מבינות ולומדות שיש המון יופי בעוצמה.
העוצמה שלנו מאוד ברורה לנו בפנימיות, בתפעול, בקהילה, בחיבורים, בבית, בהישגים אישיים ובעבודה- למה שלא נחצין אותה? למה שלא נראה חזקות גם חיצונית? למה לשאוף לשבריריות?
התהליך איטי וממושך, כמו טיפול פסיכולוגי טוב. כמו כתיבת ספר. תהליכים ארוכים מובילים למשהו נכון ועמוק, לתיקון שאיננו קוסמטי, תיקון שמלווה אותנו גם בחיים מחוץ לספורט.
פעם, לפני עולם הכוח, כשרצתי כ10 קילומטר כי אכלתי פתי-בר, אמרתי למישהו חכם ממני ״אין סיכוי שאוכל טילון, אני שומרת על עצמי״
נזכרתי במשפט ההזוי הזה כשישבתי עם הבת שלי, בת ה4, על ספסל בגינה הציבורית. היא אחזה טילון מטפטף, ואני אחזתי את הטילון שלי ביד הקרובה אליה. אחרי כל לק החלפנו ביננו את הגביעים.
כל עולם המושגים השתנה אצלי. כל עולם החברה והבית. האוכל שלי ביתי יותר וטעים. האפייה שלי מעולה וכייפית.
אני חייה בהנאה ובתנועה.
הספורט הוא מדד לעצמי. להישגים ולעמידה ביעדים שהגדרתי לי. אני נעה על ציר הזמן של חיי, עולם הכוח מנעים את ההליכה על הציר הזה ומאריך את איכות החיים בו.
אני אדם חזק. פנימית וחיצונית.
אני חייבת את האור הזה שמאיר בי לאפי רובין, לאדם שמבחינתי בנקודת הזמן בה רציתי שינוי פיזי מהיר (״לחזור לעצמי אחרי לידה״) הוא הפך למנטור בנינוחות כזו, ושינה את חיי.
אני מתאמנת שלו כבר ארבע שנים, אני לא רצה שום קילומטר אחרי פתי-בר.
ספורט ואימון הפכו לתענוג שאני מצפה לו, ושיעורי הספורט מימי בית הספר? אני מבינה שהבעיה היתה במערכת. הלוואי והמערכת תשכיל לתקן עצמה לטובת הילדים שלנו.
אגב, מעולם לא חזרתי לעצמי אחרי הלידה הרביעית.
אני טובה יותר מעצמי.
שרון וובר-צביק
אמנית.
www.instagram.com/sharonwebberzvik
https://www.facebook.com/WebberZvik
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: שרון וובר-צביק תמונה: שרון וובר-צביק
כתיבת תגובה