לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, זה לרוץ למרחקים ארוכים/שירי פקרמן וידצקי

"לגדל ילד עם צרכים מיוחדים זה כמו לרוץ למרחקים ארוכים".

ככה חשבתי לעצמי בוקר אחד לפני שלוש שנים, אחרי ריצת 10 ק"מ בים.

פתאום הבנתי מה אני עושה כאן ומה מניע אותי להזיז את עצמי בעצימות.

אני, המוזיקה והים.

הי, שמי שירי פקרמן וידצקי,

גדלתי בקיבוץ בעוטף עזה בימים של החברותא והיחד והלינה המשותפת עם כל בני גילי.

נשמע כמו תקופת ימי הביניים היום אבל בשבילי זו הייתה ילדות קסומה.

אני אמא לשלושה: נסיכה אחת בכורה ושני שומרי ראש מדהימים (גם כי הם שלי וגם כי הם באמת כאלה).

אני מאמנת ומנחת קבוצות עם התמחות בשילוב אימון רגשי וספורטיבי,

מרצה על הסיפור שלי ועל הדרך שבחרתי

ומעניקה כלים להתמודדות מייטבית וצמיחה דרך אתגרי החיים.

את השליחות של חיי העניקה לי נוי, ביתי הבכורה,

כשבגיל 10 ימים מצאנו את עצמנו מאושפזים איתה בטיפול נמרץ כשהיא מונשמת ומורדמת ואף אחד לא יודע להגיד לנו מה יש לבת שלנו.

באותו הרגע הפכתי משירי ל "אימא של נוי" כשעדיין בכלל לא הבנתי שאני אימא.

בגיל 14 יום היא אובחנה עם מחלה מטאבולית נדירה

והתחילה לקבל טיפול שהחזיר אותה חזרה לחיים מתוך בצקת מוחית מאוד קשה.

הרופאים רק ידעו להגיד לנו: "צאו לדרך ונקווה שלא יהיו כאן פגיעות מוטוריות או ניורולוגיות".

אז יצאנו לדרך עם הרבה חששות וערימות של תקווה ואמונה ש"חייב להיות בסדר".

ניהלנו את התינוקת והמחלה ביד רמה לצד אישפוזים רבים ומעקב אחרי איזון יומיומי.

לטובת השפיות של כולנו, אני הבנתי די מהר שחובה לשמור על שגרה בריאה

וכשנוי הייתה בת 4.5 חודשים כבר חזרתי למשרה מלאה שאז עבדתי בה ונוי נכנסה למסגרת.

אני לא חושבת שבאמת הבנו מה קורה כאן,

ומה זה אומר שדיירת נוספת נכנסה אלינו הביתה – מחלה כרונית, שדורשת הרבה תשומת לב,

על הכנת פורמולה ודאגה שתשתה את כל הכמות שצריכה ממש עד הטיפה האחרונה,

כולל השלמות ממזרק ישירות לפה, הכנת אוכל דל חלבון שבכל זאת תוכל להתחיל לטעום גם מזון רגיל

והתגייסות של כולנו לשמירה על נוי לצד הפחדים והחששות שעלו בכל רגע שירדה במשקל,

שלא בדיוק התהפכה או זחלה בדיוק בזמן כמו בני גילה.

משהו בה ובנו גרם לנו להבין שחייב להיות בסדר.

נוי הייתה תינוקת סקרנית ולוחמת ממש מהרגע הראשון ואנחנו סחפנו ונסחפנו ביחד איתה בתקווה ואמונה שאין אופציה אחרת – חייב להיות בסדר!

לימים הבנתי שזו הייתה אחת ההחלטות הנבונות שעשיתי והצורך "לנרמל את הלא נורמלי" הוכיח את עצמו לאורך הדרך.

במקביל התחלתי לעזור לעוד ועוד משפחות ולהעניק להם ידע ודרכי התמודדות שעזרו לנו והחלטתי להתמקצע בתחום.

מאז ומעולם הרגשתי שאם הייתה לי סבלנות ללמוד, הייתי בטוח פסיכולוגית,

אבל, המקום הפרקטי שלי וההתעניינות שלי בעולמות נוספים הביא אותי לעולם השיווק וניהול פרוייקטים.

מה שבטוח שבתוך תוכי הייתי מאמנת (בטח של עצמי אבל גם של הקרובים אליי).

אז לפני יותר מעשור הלכתי ללמוד אימון אישי והחזון שלי היה ללוות ולאמן הורים לילדים עם מחלות כרוניות וצרכים מיוחדים.

לקח לי זמן להבין שדווקא מהמקום הטוב שהצלחנו להביא אליו את נוי ואותנו כמשפחה,

יש לי את כל הכלים והדוגמה לתת להורים אחרים ושעם כל הכבוד לנוחות של ליהיות שכירה, לעולם השיווק ולדברים אחרים שעשיתי, יש לי כאן שליחות ואני לא יכולה להתעלם ממנה.

אז אחרי שנים ארוכות כשכירה בתפקידי שיווק ותפעול יצאתי לדרך עצמאית.

ספורט תמיד היה חלק מחיי.

לא בצורה מתמסרת או מקצועית, אבל היה.

קצת חדר כושר, קצת הליכון, שיעורי עיצוב לפעמים.

בגדול, שארגיש שאני עושה עם עצמי משהו.

ריצה הייתה מחוץ לתחום.

אין בכלל מה לחשוב על זה.

כילדה אסתמתית סיפרתי לעצמי סיפורים שאני לא אוכל לנשום, שזה דופק את הברכיים ובכלל למה להתאמץ יותר מדי. מיותר…

לפני ארבע שנים התקיים כבכל שנה מירוץ הבנים לזכרו של הטייס שי דנור ז"ל בראש העין.

בתקופה הזו אני זוכרת שהייתי שומעת על כל מיני מירוצים וקוראת סיפורים של אנשים

שסיימו עוד מרתון או מירוץ לילה ואמרתי לעצמי: "וואו איזה כיף להם".

מודה שהתחיל לדגדג לי שאולי גם אני הייתי רוצה לדבר ככה יום אחד…

התחיל לדגדג לי שאולי גם אני הייתי רוצה לדבר ככה.

הבן המרכזי שלי, ליאם, החליט שהוא רוצה להתנסות בריצה ולהצטרף למקצה של 2 ק"מ.

חשבתי לעצמי… מה יכול להיות, אולי אני אלווה אותו.

כך באותו בוקר יצאתי איתו לעבר נקודת ההזנקה והתחלתי לרוץ.

לא האמנתי על עצמי ונראה לי שלא כל כך הבנתי מה קורה איתי אבל כולם שם רצו אז גם אני.

הנשימה לא בדיוק הסתדרה וגם הרגליים לא בדיוק הבינו מה קורה אבל סיימתי את המקצה בחיוך.

גם כי ראיתי את ליאם כל כך גאה בעצמו וגם כי הבנתי שבחרתי. הצלחתי. ואפילו נהניתי.

אני חושבת שכבר ברגע הזה הבנתי שאין באמת משהו שיכול לעצור איתי בדרך,

הרי במסע של החיים שלי ובטח בהורות המיוחדת,

לא נתתי לשום מכשול להכניע או לעצור אותי ותמיד הסתכלתי קדימה וידעתי שאין דבר כזה אי אפשר, יש מטרה ואני משיגה אותה ומתמודדת עם כל אתגר שאני פוגשת בדרך.

שנה לאחר מכן כבר רצתי את מקצה ה-5 ק"מ אחרי שבמהלך השנה שילבתי על ההליכון בחדר כושר הליכה-ריצה.

אחרי ה-5 ק"מ האלה הבנתי שאין יותר לרוץ על המכשיר ואני יוצאת לאוויר העולם,

התחלתי לרוץ בין פעמיים-שלוש בשבוע באוויר…בים.

לאט לאט העליתי נפחים וביולי 2017 כבר רצתי 12 ק"מ ועפתי על עצמי.

כל ריצה כזו הייתה עבורי טיפול.

הייתי מעבדת מחשבות, שואלת שאלות ופשוט נמצאת שם עם עצמי בכל כך הרבה מובנים וחוזרת הביתה מדויקת ועם תחושת מסוגלות מטורפת.

חברה בדיוק סיפרה שהקבוצה שלה נרשמה לחצי מרתון באמסטרדם.

אמרתי יאאא איזה יופי בהצלחה לכם!

והיא שאלה את רוצה אולי להצטרף? "מה, אני? איך? אני מתאמנת לבד.

אני רק ב 12 ק"מ ובטח עכשיו אצטרך קבוצה, ליווי בתזונה ובכלל איך מגיעים לנפח כזה…".

לקח לי בדיוק יומיים להבין שיש כאן הזדמנות שאני לא הולכת לוותר עליה, ונרשמתי..

החצי היה ב 15.10.17. אני זוכרת את היום הזה כאחד המשמעותיים בחיי.

פריצת גבולות שאין לתאר ותחושת ניצחון עצומה.

אני זוכרת את עצמי רצה בחוצות אמסטרדם ולא מאינה שזאת אני שם.

מגלגלת לי בראש את הדרך שעשיתי, את הבחירה להיות כאן

וההבנה שאני מציבה לעצמי מטרות, גם כאלה שעד לפני רגע בכלל לא היו ברשימת ה TO DO WISH שלי ונהנית מהדרך.

כשהגעתי לשער הסיום הרגשתי שאני מרחפת. אני זוכרת שמרוב התרגשות רציתי לפרוץ בבכי,

לשלוח מיד תמונות למשפחה ולשתף אותם בניצחון הזה.

הדרך הייתה קסומה בעיני.

כל האימונים ושעות הריצה והחיזוקים שאת כולם אני עושה בדרך שלי,

בהקשבה לגוף ולנפש בדיוק כמו אז כשיצאתי לדרך עם נוי וניתבתי את ההגה של המסע הזה בהצלחה לא ברורה מאליו.

מתוך הדרך שלי פיתחתי תוכנית שמשלבת את האימון הרגשי והספורטיבי.

עברתי קורס מאמני ריצות ארוכות ואפילו נפגשתי עם מנכ"ל וינגייט דאז ומנהל ביה"ס למאמנים,

לשתף אותם בחלום שלי וכמעט בנינו תוכנית הכשרה  משולבת למאמנים.

אני בוחרת לשתף בפייסבוק שלי וגם בהרצאה על הדרך שלי ועל רגעים מיוחדים שאני עוברת.

כבן אדם פרקטי, אני מאמינה בלתת כלים שימושיים שכל אחד ואחת שיבחרו יוכלו להתחיל ליישם אותם בחייהם.

הסיפור שלי הוא השראה ודוגמה לצמיחה מתוך קושי ואתגר ואני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש סיפור וקלפים שהוא מקבל במשחק החיים הזה,

השאלה היא, איך אנחנו בוחרים לשחק איתם? ובהרצאה שלי אני מאפשרת לכל אחד למצוא את הסיפור שלו דרך הסיפור שלי

ולקחת לתרמיל שלו מתנות שגם הוא יוכל להשתמש בהם ולייצר תמונת חיים מיטבית לעצמו.

כן, גם על אתגרים וקשיים וגם על חיוכים והצלחות ושבירת חסמים ואני שומעת הרבה שמספרים לי שזה גורם להם לקום להזיז את עצמם.

גם המתאמנים שלי בליווי הפרטני וכמובן בקבוצות, מתרגשים כל פעם מחדש לראות איך העולמות מתחברים ומסלול הריצה פוגש את מסלול החיים וההפך.

אני מרגישה שזכיתי ורוצה להמשיך להעניק ולגעת בעוד א.נשים ולעזור להם להניע את עצמם ולחיות את החיים שהם ר(ו)צים.

כשאני קמה ב 5:00 בבוקר 3 פעמים בשבוע ולא מוותרת, ונוסעת לים או לפארק לרוץ בקיץ, בחורף, באביב ובסתיו

אני שואלת את עצמי מה מניע אותי, ואני מבינה שהדרך שבחרתי נותנת לי כוחות להמשיך את המסע של חיי,

מרגשת אותי כל פעם מחדש ושהמודלינג שאני מהווה עבור הילדים שלי ועבור כל כך הרבה אנשים,

מכניסה הרבה משמעות ורצון להשפיע ולהראות שכולנו יכולים להיות המודל הזה גם עבור עצמנו.

אני מאמינה במינונים ואיזונים והנאה מהדרך ולכן הטיפ שלי לכל אחד ואחת הוא קודם כל להחליט לבחור

ואז להתחיל בספורט שאוהבים ובצעדים קטנים.

לראות מה יותר נכון לכם, זמן איכות עם עצמכם או להיות חלק מקבוצה ולהבין שאתם.ן עושים.ות זאת מתוך הנאה,

כי רק כך תוכלו להתמיד ולהשקיע לאורך זמן בנכס הכי חשוב – אתם.ן.

לפייסבוק של שירי

לדף העיסקי של שירי