הגוף יודה לכן זה בטוח, והנפש פי מיליון! / הילה גולדשר

שמי הילה גולדשר ששון (34), חיפאית, נשואה לדניאל ואימא לרעות (4) ומתן (2).

בימים כתיקונם אני עובדת כראש תחום פיתוח תוכנה באלביט מערכות,

מה שיותר מעניין מזה הוא שמאז שאני זוכרת את עצמי אני עוסקת בפעילות גופנית כתחביב.

ספורט חובבני אמרנו?

אני חושבת שהמשמעות של חובבני היא בעיקר בעיני המתבונן.

יצא לי לעסוק בענפי ספורט שונים: החל מאתלטיקה קלה בגיל החטיבה-תיכון ברמה של תחרויות ארציות,

דרך כדורסל נשים במכבי חיפה ברמת של ליגה לאומית וכלה היום בריצה ברמה בינונית וFITBOX (שילוב של Crossfit עם Boxing – מומלץ!!!).

הרגשתי שספורט הוא התחביב שלי גם כאשר התאמנתי שישה אימונים בשבוע בכדורסל בנוסף ללימודים בטכניון,

גם כשרצתי 26 ק"מ במירוץ הר לעמק פעמיים, גם כשרצתי 10 ק"מ במירוץ חיפה.

מעולם לא עצרתי לחשוב למה למעשה אני מגדירה את הספורט כתחביב…

אחרי שהצטברו לי מספר נקודות בחיים שבהן הרגשתי את המשמעות של הספורט עבורי ; אז גם הבנתי מדוע אני מגדירה אותו כתחביב.

אז מהו תחביב בעיני?

עיסוק נוסף על הפעילויות המרכזיות של חיינו, כזה שממלא את הנפש מעבר לשגרה השוחקת.

ומה הקשר של כל זה לעידן הקורונה ולספורט?

אצרף אתכן למסע של חיי הבוגרים דרך שתי נקודות משמעותיות שבהן הרגשתי את המהות של הספורט עבורי:

כחודש לאחר לידת הבת הבכורה שלי ואחרי הפסקה של כשנה מריצה.

הרגשתי שלא משנה מה – אני חייבת לחזור לרוץ

הצטרפתי לקורס מתחילים בקבוצת הריצה החיפאית EZRunning ריצה קלה, קורס שלקח אותי מבטטת כורסה לרצה 5 ק"מ בכיף.

מהרגע הראשון הבנתי שלמעשה לא מדובר פה בכלל בריצה ובאתגר הריצה,

מדובר פה בפעמיים-שלוש בשבוע בהן יש לי שעה זמן לעצמי, בלי כל האתגרים הכרוכים בחיים שאחרי לידה ראשונה.

התנתקות כזו, מהולה ביכולת לעשות משהו דווקא בשביל עצמי למרות שסדרי העדיפויות והציפיות ממני השתנו לגמרי.

הספורט במקרה הזה מלא את הצורך שלי להשקיע בעצמי, ליצור מרחב פרטי שלא ניתן היה לקיים אותו בין קורות ביתי.

התמיכה של בעלי במהלך הייתה מוחלטת, דבר שתרם רבות גם לזוגיות שלנו.

מיותר לציין שתהליך זהה לחלוטין קרה גם אחרי לידת בנינו הצעיר.

שנים המשכתי בריצה, במקביל למירוץ החיים המשוגע שלנו

עד ששמתי לב שדווקא הזוגיות היא זו שנשחקת לי,

ושהיציאה לאימון בקבוצה, משאירה את בעלי והילדים בבית בלעדי עושה לי לא טוב.

מיד עלתה בי המחשבה להמשיך בפעילות הגופנית, בשיתוף בעלי.

התחלתי לחשוב על פעילות שהוא יסכים להיות שותף בה, עשיתי כל מאמץ להציע לו להצטרף לרוץ איתי בקבוצה ונענתי בסירוב מוחלט.  

אכזבה עמוקה אחזה בי.

אחרי חקירות מעמיקות גיליתי שהדבר היחיד שהוא יסכים לעשות זה לשחרר אנרגיות על שק אגרוף,

לשמחתי כשנה מוקדם יותר נפתח מקום שנקרא FitBox  (בחיפה ובתל אביב) על ידי מאמן שאנחנו מכירים ואוהבים שנים והתאמנו אצלו ביחד בעבר – אבי מזרחי האלוף.

מאז פעמיים בשבוע אנחנו מזמינים בייביסיטר ויוצאים להתאמן ביחד אימוני FitBox.

פתאום יש לנו בילוי זוגי קבוע, שלעיתים אפילו מתלווה אליו ארוחת ערב במסעדה או משהו כזה.

הספורט פינה לנו זמן איכות, הוסיף נושא שיחה לשולחן ומנע מאתנו לשקוע כל אחד בפינה שלו.

 והיום?

היום בעידן הקורונה כבר אין אימוני FitBox לכן הדבר הראשון שעשיתי היה להזמין ציוד לאימונים ביתיים, הניסיונות לבצע אימונים אלו ממש לא צלחו.

יום עובר ועוד יום עובר, בכל יום אני מבטיחה לעצמי שאבצע אימון,

מחפשת את המקום בשגרה החדשה שנכון ומתאים לי למשימה, מרגישה שהפעם לא הצלחתי בה.

בכל פעם שהיו לי כמה דקות לחשוב, הרגשתי שחסר לי משהו ואפילו לא ידעתי להגדיר מה.

ביום שישי האחרון, החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה ויצאתי לרוץ 5 ק"מ.

אלו היו החמישה הכי קלים ומאושרים שהיו לי מזה הרבה זמן!

בעבר, רצתי בקבוצה, בשלב בוא אני נמצאת היום, הפרפרים בבטן נמצאים שם כמו בהתחלה של התאהבות והריצה העצמאית מספקת אותי בהחלט.

אני מרגישה שהגוף מושך אותי קדימה, המחשבות מתנקות, והאנרגיות מהריצה עוטפות ומחזקת אותי.

נזכרתי שהשעה הזו היא לעצמי, עם המוזיקה האהובה עלי באוזניים, הרגליים מרחפות צעד ועוד צעד

זה בכלל לא מקצוע, זה תחביב!

עיסוק נוסף על הפעילויות המרכזיות של חיינו, כזה שממלא את הנפש מעבר לשגרה השוחקת…

זו שעה לנפש, שעה לשקט, שעה למחשבות, שעה להתפנות מכל המשימות והלחצים.

זו שעת אושר!

להעביר את זה הלאה?

בכל תקופה שהתאמנתי, תמיד היה לי הצורך לספר לעולם על אימונים שביצעתי: פוסטים בלי סוף בפייסבוק.

מעבר לחוויה החיובית והרמה לעצמי עם כל הLIKE-ים שמרוויחים ככה, הרגשתי שזו מהווה דוגמה לחברים הקרובים שלי

שאכן ניתן לבצע אימונים, לא משנה באיזה ענף, לא משנה באיזה תדירות, לא משנה באיזה שעה ביום.

מדי פעם העולם החזיר לי טובה, וגילה לי שאכן הדוגמה משפיעה, ואנשים קרובים אלי מקבלים מוטיבציה מהפוסטים ומתחילים לבצע בעצמם פעילות גופנית.

כך קרה לי עם החברה הכי טובה שלי (מגיל שנתיים ועד היום)

כך קרה לי גם השבוע עם שתיים מהחברות שלי לעבודה:

אחת מהן שלחה לי הודעה עם צילום של השעון שלה אחרי ריצה והטקסט " רק שתדעי לך שהרבה בזכותך קיבלתי כוח…",

וכך קרה לי גם היום עם אחרת מהחברות שלי לעבודה ששלחה לי הודעה עם צילום של השעון שלה אחרי ריצה והטקסט " רק שתדעי לך שהרבה בזכותך קיבלתי כוח…"

ההרגשה של הפצת הבשורה, שהצלחתי לגרום לעוד מישהי\ו לנצל את השעה הזו לשעת אושר היא תחושת סיפוק עילאית.

בכל הזדמנות שהבנתי כמה אושר מסבה לי הפעילות הגופנית השתעשעתי ברעיון של להפוך את זה למקצוע.

ללמוד לאמן כדורסל, ללמוד לאמן ריצה, ללמוד לאמן חדר כושר. אני לא יכולה להגיד שסיימתי להשתעשע ברעיון

זה יהיה מאוד מפתיע אם אני לא אמשש את הפנטזיה הזו מתישהו בחיים… בינתיים אני משאירה את זה לחלומות.

לסיכום,

אני מזמינה את כל מי שקוראת את המילים האלו, לקחת שעה ולצאת לעשות פעילות גופנית שעושה לה טוב.

הגוף יודה לכן זה בטוח, והנפש פי מיליון!

לפייסבוק של הילה גולדשר