שקוף שם / טלי לפידה

מי הייתי ומי אני עכשיו?

תהליך מורכב ביותר ומלא בשלבים ושינויים.

היום, הייתי מגדירה את עצמי: סקרנית ולומדת.

הסביבה הייתה מגדירה אותי: פייטרית, אנרגטית, מלכת הבית (את זה הילדים שלי היו אומרים).

אני מתגוררת באשדוד, יש לי שני ילדים, (26 ו20).

הספקתי להתחתן שלוש פעמים: פעמיים התגרשתי ובעלי השלישי נפטר מסרטן.

עבדתי בחברת סקאל- לים, דיוטי פרי ואספקות לאניות.

העבודה הייתה, ואני מדגישה "הייתה", מאתגרת ומעניינת ברמות מטורפות.

התחלתי ממוכרת , התקדמתי למנהלת חנות וסיימתי בתפקיד מנהלת סניף.

בשלב מסוים הבנתי שהגעתי למיצוי מקצועי ונפשי.

העבודה דרשה תשומת לב מירבית 7/7 ; התחלתי להרגיש עבד, והרגשתי שאני מזדקנת מיום ליום.

חייתי בידיעה יומיומית שהמוות נמצא סביבי:

אבא שלי נפטר מדום לב בגיל 57, אחי נפטר מסרטן בגיל 42, ובעלי השלישי מסרטן.

מצד אחד גנטיקה מהווה פקטור רציני ביותר, מצד שני היא כלום.

אני אלמנה כבר 5 שנים, ועוברת שינוים דרמטיים בחיים במחשבה ובאני והמאמין שלי.

עוד בתקופת הדיוטי-פרי האמונה שלי הייתה סביב צליל ה"דינג" של הקופה.

היום, אין בי שום עניין ורצון לדחוף סיגריות ומשקאות לאנשים, זו פעולה של מכירת מחלות.

בכייף אני יכולה למכור מנויים לחדר כושר או לאימונים – כי איכות החיים זה פקטור מאוד רציני ביותר!

הגעתי לעולם הספורט ממש במקרה… בלי הרבה רצון.

בגיל 40.

כל חיי הייתי רחוקה מספורט.

עישנתי מגיל 20 עד 40 בערך. עם הפסקות קצרות. הייתי מכורה לסיגריות.

אחרי שאחי נפטר מסרטן אימא שלי פשוט התחננה בפני, גם אני הבנתי את זה.

פניתי למישהו ותוך פגישה אחת הפסקתי לעשן.

אכלתי תזונה לא הכי בריאה, אך שמרתי.

המשקל שלי עלה וירד באופן קיצוני: זה פילוסופי לדעת לקבל את עצמי או לשפר את עצמי.

אני אדם מאמין, ולדעתי ההוא שם למעלה יודע איך, מתי ולמי להעניק ידע חדש.

לפעמים דברים מתרחשים, ואנחנו לא באמת יכולים לדעת איך.

דברים טובים החלו מתרחשים בחיי, ושידעתי להבין ולהעריך את הטוב שעומד בפני.

מהיותי בעלת ביטחון נמוך רכשתי ביטחון וערך עצמי גבוה.

טיפ: בלי לנסות לא נדע. חד משמעית.

עוד בילדות העבירו לי שאני מאוד לא ספורטיבית. ככה הייתי – לא ספורטיבית, עם ביטחון נמוך.

דבר היחיד שיכולתי לשלוט בו זה משקל.

גם זה לא בדיוק נכון. את יודעת שפעילות ספורטיבית משנה את הכל, מטבוליזם, מודעות , מצב רוח.

כשמלאו לי 16 שנים שקלתי כמעט 80 ק"ג.

רזיתי עד למשקל של 48 ק"ג במשטר מטורף.

אחר-כך כמובן, עליתי וירדתי. ועליתי וירדתי מטוטלת שכזו.

הגעתי לחדר הכושר בגיל 40 במשקל 78 ק"ג.

היום אני משקלי עומד על 65 ק"ג, 65 ק"ג אחרים לגמרי.

היום אני 65 קג, גובה 163, מידה 36 במכנסים, כי יש לי שרירים. Bmi עד 24, שזה אומר הפחתת סיכון לסינדרום מטבולי.

למזלי, פגשתי מהר מאוד את המאמן שלי, שמו אליק.

אחד מאלו שלמדו חמש שנים ברוסיה, תהליך למידה שונה לחלוטין מזה של ישראל.

אני מתאמנת אצלו כבר 8.5 שנים כולל היום, על אף היותי מדריכת כושר גופני.

כרגע אני לומדת בוינגייט קורס לגיל השלישי, שזה הכיוון.

בנוסף קורס של מדריכי כושר בוינגייט, כי אני מאוד פרפקציוניסטית.

אליק, מדייק אותי, ומכיר את המון סוגי אימונים (אפילו שיחקנו סקוואש).

חשוב לי להדגיש שאני אצלו כל כך הרבה שנים ולא היה אימון חוזר על עצמו!

אני פשוט אוהבת ללמוד דברים, חושבת על כל תרגיל חדש, על מה הוא עובד, למי הוא טוב. זה גם משמר עניין ואהבה לאימונים

בהתחלה, חייבת לספר את האמת, לא אהבתי את האימונים.

לא אהבתי כי זה היה קשה והייתי צריכה להתמודד עם קושי.

בסופו של דבר יש גם הרבה תהליכים בגוף שגורמים להתמכרות. וזה קרה.

חשוב לי ביותר שאני היום מסתכלת במראה ואני אוהבת את מה שאני רואה.

אני מקבלת המון מחמאות. זה נותן לי בטחון גם כי אישה. היום אם אני לא פעילה אני מרגישה חולה.

כבר לא זוכרת באיזה רגע האימונים הפכו להיות חלק ממני.

אני מתאמנת עד חמש פעמים. משלבת מחזורי, trx, אימוני כוח ומאוד חשוב אירובי. פלוס הליכות מהירות וארוכות. ממוצע צעדים ליום בערך 20000.

היום הם בהחלט חלק מחיי.

זו מציאות אחרת. זה ביטחון אחר! מתחילים איתי בני 30. אני בת 48. יותר מזה?

אני אוהבת בספורט הכל מהכל:

גם משקולות, גם מחזורי, גם הליכה. לשחות אני לא יודעת ; היו לי פחדים מהמים, עד שלפני כמה חודשים לקחתי את השיעורים הראשונים שלי והבנתי שאני מסוגלת גם את זה.

עדיין לא שוחה, ובכל זאת אני מרגישה חופשיה כשאני נמצאת מתחת למים.

להתגבר על פחדים זה אחד מהדברים שאני עובדת עליהם כל הזמן.

טיפ של בן אדם פחדן כמוני: רוגע ואימון בה', בקרובים, במאמן טוב, בבעל מקצוע, איזון נפשי ואהבת חיים

הספורט פתח לי אין-סוף אפשרויות לגילוי עצמי דברים שלא הכרתי באישיות שלי.

גיליתי את החופשששש, גיליתי אהבה עצמית, גיליתי תנועה, גיליתי יכולת ריכוז והתגברות.

בשבילי תנועה זה חיים ואיכות. יכולת להיות גמישה, זריזה, מהירה, להראות טוב.

משפט שאני אוהבת: ספורט לא מבטיח שכוס מים האחרונה תהיה בגיל מאוד מבוגר אבל הוא כן מבטיח שאני אקום בעצמי כדי להביא אותה

עזבתי קריירה של 20 שנים בתחום ייחודי ובתפקיד ניהולי בזכות הספורט!

הספורט מהווה עבורי אמונה של ב-100%.

זו שרשרת חיובית של ספורט ונפש ומחשבות טובות.

עברתי שלבים קשים בחיים כולל התאלמנות והדבר היחידי שהציל את השפיות שלי היה ספורט.

אבא שלי נפטר בגיל 57, אחי בגיל 42, בעלי השלישי בגיל 47. עברתי 2 ניתוחים, חייתי חיים מאתגרים.

היו לי לא מעט בעיות עם ילדים, הייתי אימא מתוסכלת ועצבנית. עבדתי אין סוף שעות כי תכלס גידלתי אותם לבד.

עברו עלי שבע שנים: בעיות שינה.

ספורט עשה עבורי פלאים.

להתמקד ביעדים, גם בחיים האישיים והמקצועיים, לחשב כוחות, ללכת עד הסוף, לא להתייחס לקולות רקע של אנשים אחרים.

לא לפחד לחלום ולא לפחד להגשים חלומות, כי חיים יש רק פעם אחת!!!!!!

הספורט חידד עבורי את אהבתי לאנשים, באימונים אני שותפה לעבודה קשה, התגברות והתמודדות.

הכל שקוף שם.

את יודעת, אני רואה איך בן אדם מתייחס לעצמו ולאחרים. כמה הוא נעול על מטרה וכמה הוא יודע להשקיע.

אני מכבדת עד אין סוף את האנשים שלוקחים את השליטה על החיים בידיים.

משפרים אותם ומתחילים להיות מגנט של דברים טובים שפשוט נדבקים.

את האופטימיות ואהבת חיים, שמחה, שינוי, אנרגיה. מאוהבת.

לא חלמתי שזה יהיה סיפור חיי, ההפך הגמור זה מה שתמיד חשבתי.

ספורט היה מהדברים שחשבתי שלא אעשה לעולם.

כמו עוד דברים שלא דמיינתי שאעשה: הבאתי הביתה כלב, התחלתי לקחת שיעורי שחייה, צנחתי צניחה חופשית עם פחד גבהים

טיילתי עם הבן שלי לרומא והחלטתי לתת לו להרכיב אותי על קטנוע…

הילדים שלי מכבדים מאוד את בחירותי.

כשהודעתי על ההחלטה לעזוב את העבודה אחרי 20 שנים, הם זרמו איתי.

ידעו לפרגן ולעודד.

אני לומדת מכל אחד, מאמינה שהיקום מפגיש ביני ובין אנשים אחרים ולא במקרה.

גם איתך (לילך).

כל מפגש אנושי מהווה עוד חוליה בשרשרת חיים שפותח דלתות נוספות.

למי שקראה עד כה…

העיצה שלי: תנסו!!!!! כי אם לא איך תדעו?

המשפט המוביל אותי: מאחלת לכל אחד להיות במקום שמגיע מבחירה , ולא ממחויבות. כמובן כי גם מחויבות יכולה להיות בחירה.

קישור לקבוצת האימון

טל לפידה: 055-2404440