42 שנים שאני מטפחת את המכונה המופלאה הזו שהיא הגוף שלי.
גוף חסון ויפה שאפשר ומאפשר לי לעשות מלא דברים בחופש וביטחון ביכולת ששמורה למי שאהבו וטיפחו אותו.
בתוך הגוף הזה שוכנת נפשי וגם היא כמוהו טופחה מגיל צעיר להיות גאה, יפה ואיתנה.
הם בלתי נפרדים וכנראה שרואים עלי את זה.
שניהם גם חבולים ומצולקים,
ידעו עליות ומורדות אבל תמיד, תמיד עובדים ביחד ומתעלים על המכשולים בסוף.
לאורך כל חיי נתקלתי בהערות על שרירי, על זקיפות קומתי, על עצמאותי.
רובן מפרגנות אך חלקן מבקרות:
"את ספורטאית נכון?" היא דרך מקובלת כך נראה להביע הערכה ;
"אישה לא צריכה שרירים" היא דרך נפוצה להעביר ביקורת עליה.
מה שיש לי להגיד הוא – מעניין, אני אישה ואני עושה בהם שימוש רב כך שכנראה שהם דווקא כן נחוצים.
בעבודתי כמאמנת ב – 18 השנים האחרונות, אחד הסיפוקים הגדולים ביותר שלי
הוא לשמוע ממתאמנים ובייחוד ממתאמנות איך להיות חזקים יותר, גמישים יותר, יציבים יותר
או כל דבר אחר עליו עמלו באימונים השפיע לטובה על איכות חייהם.
הם מספרים לי בגאווה על איך הצליחו להעמיס לבד ספה על גג האוטו, לשחק עם הנכדים תופסת בגינה, לפרק חלונות, לטפס על הרים,
לא לפחד להיות, להעיז ליהנות יותר ממגוון האפשרויות שמציעים לנו החיים.
אז אני מזמינה כל אחד ואחת, להשיל את דימויי הגוף השבריריים הישנים ולאמץ את החדש, החזק, המסוגל והגאה.
בין אם רואים את השרירים או לא,
כשהם שם אתן נושאות את עצמכן אחרת, בביטחון וגאווה- וזה יפה!
כי ככה יפה לי וגם לכן.
© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: נילי ברטוב צילומים: רונית ולפר
כתיבת תגובה