כמו כולן / רוית גולן

עד גיל 40 הייתי כמו כולן.

עם אותו בן זוג מכיתה יב', צבא, אוניברסיטה, שתי בנות.

באמת כמו כולן.

בחרתי את הבן זוג המושלם פעמיים: סרטן פלוס השתלת מח עצם פלוס צינטור, אחות סיעודית מבלי ללמד ומבלי לקבל שכר.

חלום של כל אם (רק שאימא שלו נפטרה תוך כדי, גם מסרטן).

הפריות מבחנה, במהלך כל הריון הורה אחר נפטר.

כך שבגיל 40, משקל בן שלוש ספרות, יתומה מלאה, נשואה ליתום (מעולה בלבחור שיש למצבות),

איזה רופא פלט לי כבדרך אגב:

"אם את לא רוצה להצטרף ל"נאסף אל אבותיו" כבר עכשיו… כדי ורצויי שתתחילי לעשות ספורט".

עשיתי חישוב מהיר,

עדיין אין ירושה מכובדת להשאיר לבנות אז כדי שאשאר פה עוד קצת, על הכדור.

נרשמתי לחדר הכושר.

הגעתי עם הפיג'אמה של דלתא, בחיי.

סירבתי להתאמן עם הפנים למראה.

לאט לאט הם החלו לנשור ממני ק"ג ועוד ק"ג.

ראיתי שהסבל לא כזה שבאמת מאפשר לקטר עליו אז החלטתי שאני רוצה לרוץ.

מצחיק, היפופוטם רוצה לרוץ.

אבל החלטתי!

כשאני מחליטה כלום לא יעצור בעדי!

היה לי קשה, מאד קשה.

ככה זה שאני ויוסיין בולט לא חולקים את אותם ההורים.

לא ויתרתי.

בינואר 2016 השתתפתי לראשונה בחיי במירוץ.

מרתון טבריה: מרוץ שזקני טבריה עד היום מדברים עליו.

באותו יום ירד מבול שגם נוח היה מתייאש ולא בונה את התיבה שלו.

ואני רצתי/שחיתי את כל 10 הק"מ באושר אין סופי.

חצי שנה אח"כ כבר רצתי 18 ק"מ בלילה חשוך בין ערד למצדה.

רצתי ושרתי "שלא ייגמר לי הלילה".

ואז לפני שלוש שנים ושבועיים.

בום.

הגוף קרס. נכנסתי למיטה ולא יצאתי שלושה חודשים.

אחרי חצי שנה וכל הבדיקות שבעולם (חוץ מפרוסטטה רק בגלל שאני אישה ואין לי)

קיבלתי את האבחנה "פיברומיאלגיה" בדרגה קשה.

רופא אחד ישב איתי במשך שלוש שעות ובעודי ממררת בבכי הודיע לי שאני חולה קשה מאד שלא לומר נכה ושלעולם לא אוכל לרוץ יותר.

איכשהוא הצלחתי לאסוף את עצמי ולבקש ממנו הפנייה להמתת חסד בשוויץ.

הוא סירב.

אז יצאתי והלכתי לחפש רופא אחר. ומצאתי, מצאתי רופא שכל פעם אומר לי מחדש "אם כואב לך סימן שאת לא מספיק".

דרך אגב, פיברו זו מחלת כאב כרוני ועייפות כרונית.

לא מתים ממנה רק כל בוקר רוצים למות.

מאז שחליתי לא הצלחתי לרוץ חצי מרתון.

ומאז הקורונה לא הצלחתי לרוץ 10 ק"מ.

אני מכוונת שעון ארבע פעמים בשבוע לשעות שבהן הירח מעביר משמרת לשמש.

ויוצאת לרוץ, יוצאת להיות מאושרת.

אני רוית, אני ממשפחת הרצים/זוחלים בת 48 אימא של ניל והדר צמודה לדני כבר 30 שנה (ובמקביל מאוהבת באלתרמן)

יש לי 13 קעקועים.

בגלגול הקודם בטוח הייתי פורסט גאמפ.

אני מכורה למירוצים (אבל רק אלו שהם במקומות מרגשים כמו בית שאן או ערד)

יש לי עוד רגל שקוראים לה פיברו.

המשפט שהעיניים שלי פוגשות בכל בוקר הוא ציטוט של בייב רות:

"לעולם לא תוכל לנצח אדם שלעולם לא נכנע".

קישור לפייסבוק של רוית גולן

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: רוית גולן תמונת נושא: רוית גולן