הפכתי לשינוי שלי / יעל גודמן

מנקודת המבט שלי, אני לא ממש בטוחה מי אני.

הגעתי לגיל 43 ואחרי כל כך הרבה שנים של נישואים הורות גידול ילדים אני מוצאת את עצמי מול עצמי ואין לי מושג מי אני ומה אני באמת רוצה.

מנקודת מבט של הסביבה, אני איך אומר… אני מסמר הערב.

זו שנכנסת לחדר ומתחילה עם הצחוקים,

מביאה בקבוק שרדונה קר ואני הבן אדם הfun.

מבחינת המשפחה אני הדבק המחבר בין כולם.

עמוד השדרה.

הבת האחראית, זו שתדאג לימי הולדת, לאחים בצרה, להורים שיזדקנו.

החיבור לספורט התבקש כי כל מקצוע אחר בבית הספר לא הלך לי.

יום אחד בשיעור ספורט עסק בקפיצה לגובה והמורה לספורט ראה שיש בי פוטנציאל ספורטיבי.

אז מכיתה ד' התחלתי להבין שיש בי משהו אחד שאני טובה בו.

ספורט.

באותה תקופה הייתי ילדה שמנמנה.

הכינויים שלי היו "מיס פיגי" או "די.ג'י" מהסדרה צער גידול בנות.

עם העליה בכיתות רמת המעורבות שלי במקצועות רגילים ירדה אבל הספורט עלה.

לתיכון הגעתי לייצג את בית הספר במרוצי שדה ובקפיצה לגובה.

אחרי השחרור מצה"ל, מדי הדקרון שלקחתי מידה 38 התרחבו איכשהו למידה 42 .

שם נכנס לי לראש שקרעתי את המיניסקוס (לא בטוחה בכלל אם זה נכון) ואיכשהו עברתי להתאמן בשחייה במשך 10 שנים.

בלי ריצה כלל.

אחרי הלידה השניה שלי (מתוך שלוש) היייתי קובבה.

הייתי טמונה בתוך הבית עם מחשבה שעלי להיות רק עם הילדים.

לא הבנתי שאפשר גם להיות בחוץ עם חברים.

התפיסה שלי באמהות שלי הייתה טוטאלית לחלוטין.

יום אחד החלטתי שהקילוגרמים הנוספים חייבים לרדת.

צעדתי לכיוון פארק המסילה בירושלים עם גופיית סבא וטרנינג, שמתי את די גי טייסטו ביויטוב ויצאתי לריצה של 10 דק.

הרגשתי מלכת העולם.

מה שמדהים זה שהתחלתי להתמיד.

זה ממש עבד בכל ההיבטים. זה עודד אותי, הרים לי והקילוגרמים התחילו לרדת.

ואז התחברתי לרצה הסודית שהתחבאה בתוכי.

בנוסף , וזה חלק עצוב… הצלחנו לקיים מרוצי הנצחה אחרי שאחי נהרג.

לפני 18 שנה.

הוא נמחץ על ידי שער חשמלי בקיבוץ מעלה גלבוע.

לאחר מותו החלטנו לחיות.

לא למות יחד איתו.

אחד המשפטים שאמרנו: "חיים אחרי המוות זה החיים שלנו אחרי המוות שלו".

הקמנו מירוץ הנצחה (אז היה רק את מירוץ אייל- היום יש מאות מירוצי הנצחה) סביב הר איתן וקראנו למירוץ "מירוץ תני".

עם השנים המירוץ גדל וטפח עד שהגיע לאלף משתתפים.

נתנו נגיעה מאד אישית במירוצים הללו, אימא שלי הכינה עוגיות שוקולד צ'יפס, אנחנו חילקנו חולצות והכי שוס היה מירוץ הילדים.

מקצה של 2 ק"מ שבהם הילדים רצים עם ההורים.

והמסר של המירוץ (שנקבע בתאריך יום ההולדת של תני ז"ל) הוא: שיש חיים וצריך לחיות אותם.

הספורט שלי זה ריצה בשילוב עם פיאלטיס.

החיבור בין ריצה לפילאטיס בעיני הוא מצוין.

הריצה נותנת את הסבולת לב-ריאה, את התחושה של הזעה, דפיקות לב, פולסים ברכות, שחרור אנדורפינים.

הפילאטיס נותן את חיזוק השרירים מסביב, מונע פציעות עתידיות, מחזק שרירים שלא זוכים לשום אהבה ביום יום.

מחזק את הפריפריה של הגוף.

גורם לגוף לחויות בהרמוניה.

וגם זה המקום שלי להיות בשקט, בתוך הגוף שלי, להבין מה חזק מה חלש ולהשליך את זה גם על הנפש.

1) ריצה זה הפסיכולגית הכי טובה שהייתה לי.

2) הריצה היא החופשה שלי. הרגעים בהם אני לעצמי לגופי ולנשמתי.

3) בשנה האחרונה חברתי לחברה שהייתה שותפה שלי לדירת הרווקות לפני החתונה.

אחרי עשור של הולדת ילדים והתקדמות בחיים נפגשנו מחדש וגילינו ששתינו רצות.

כבר קרוב לשנה אנחנו מתעוררות בשלישי בבוקר ויוצאות לרוץ בין 12-15 ק"מ.

השיחות, בנינו, זה פשוט סשן

פסיכולוגי שבועי.

אני במודעות שהריצה שומרת עלי, שומרת על המצב רוח שלי, שומרת על המשקל שלי, וגם על המקצוע שלי.

אני מורת דרך כבר 21 שנה, גרה בירושלים 43 שנים ומאמנת ריצה כבר 3 שנים ומורה לפילאטיס 4 שנים.

אחרי שהשלתי 30 קילוגרמים אחרי שלושת הלידות במצטבר הפכתי לשינוי שלי.

אין לי מתאמנות אני מורת דרך ומאמנת ריצה ויש לי מוצר מדליק של סיוריצה.

שזה סיור שמועבר בריצה עם נקודות תוכן שעובדו לחבילות סיפור ששוזרות היסטוריה, תיאולוגיה  פילוסופה

ובעיקר מעוררות  מחשבה שתתרוצץ בראש במהלך הריצה למקום הבא.

אני מעבירה את התשוקה שלי להיסטוריה וסיפורים על ירושלים דרך הריצה.

לפעמים נדמה לי שאני יודעת לספר את רגשותיה האינטמיים של ירושלים יותר מאשר שאני מצליחה לספר על רגשותיי שלי.

למעשה קבוצות ריצה מגיעות אלי עם המאמנות/ים שלהם לחווית ריצה בירושלים.

והכי מדהים לי להעביר סיוריצה בירושלים!

שהייתי קטנה חשבתי שאהיה וטרינרית.

שהייתי בתיכון חשבתי שאהיה מנחה בערוץ הילדים.

כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי לקורס מורי דרך כי אימא שלי אמרה לי לעשות את זה.

אז לא ממש דמיינתי את חיי,

חיי קרו לי.

יחד עם זאת התחושה שאני מגשימה את חלום חיי קורה בחודשים האחרונים עם הקמת העסק של סיוריצה.

לראשונה בחיי זו בחירה שלי,

רעיון שלי,

יישום שלי.

הכל שלי.

עובדת בשביל עצמי וזה חדש לי ואני שמחה שזה הפך לסיפור חיי.

לא היה לי סיפור שסיפרתי לעצמי על החיים שיהיו לי.

עכשיו שהקמתי עסק בעשר אצבעותי (ועוד מאות אצבעות שהיו שם לאורך הדרך).

אני מאד תחרותית אבל אין לי סבלנות להשקיע ממש.

אני כאילו רוצה לקחת מקומות אבל הדרך לשם מאד קשה.

עצם הנוכחות וההשתתפות בתחרות גורמות לי תחושה עילאית של אולמיפיאדה גם אם אני לא ממש מתקרבת לליגה של המתחרים

המשפחה הקרובה מאד מפרגנת.

בן הזוג, הילדים ההורים האחים.

כולם מאד גאים בי ושמחים על המוצר של סיוריצה.

האג'נדה לחיים… זה גדול.

אבל בקטן אוכל לומר שזה: לנוע, להתקדם, לראות את השמחה בפניהם של הרצים שעושים את הסיוריצה בירושלים.

זה משמח אותם וגורם להם תחושה של חוויה מרגשת.

וזה מרגש אותי .

בעוד 5 שנים, הילדים שלי כבר גדולים,

אני כבר עם סיוריצה בירושלים ואולי בעוד מקומות בארץ.

והאמת שאין לי יכולת להבין איפה אני בעוד 5 שנים.

מקווה שאני נעה קדימה עם יכולת להפיץ את הבשורה של הענקת תוכן תוך כדי פעילות ספורטיבית ומעצימה.

שמי יעל אסתר…

ככה זה גדלתי בבית דתי ועזבתי את הדת בגיל 17, אבל יעל אשת חבר הקיני היתה פאם פאטל, היא השתמשה בכח הנשי שלה.

וכך גם אסתר.

הן היו נשים חזקות בעולם גברי ועד היום המקצועות שלי היו בסביבה פחות נשית.

מה שמדהים שרוב הפניות לאתר שלי מגיעות מנשים שזה בכלל מושא למחקר בפני עצמו.

אני שמחה לתת טון נשי בעולמות שזקוקים לכך.

עצה למי שקוראת…

תספרי עד 10 לפני שאת מגיבה

מה ששלך זה שלך ומה של אחרים זה של אחרים.

Run hard when its hard to run

מאחלת לעצמי ….

בריאות נפשית וגופנית

לאינסטגרם של סיוריצה

לפייסבוק של יעל

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: יעל גודמן