פעם תהית לעצמך למה את עובדת בעבודה שלך?
האם את קמה לעבודתך בחיוך ומצפה ליום הבא?
בפעם הראשונה שתהיתי זה היה בגיל 16.
הייתי תלמידת בית ספר מצטיינת.
בגיל 16 בחופש הגדול אימא שלי לקחה אותי לעבוד שבועיים במפעל הייצור שהיא עובדת בו: מפעל לייצור ממתקים.
לא ידעתי בגיל הזה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה,
אפילו לא מה אני רוצה להיות בצבא…
מה שבוודאות ידעתי אחרי השבועיים האלו הוא: שאני רוצה לעבוד בעבודה שמשמחת אותי, מרגשת אותי, בעבודה שבה אני באה לידי ביטוי.
בתחילת המשמרת הנשים שהיו איתי התלוננו על כאבי גב, שהתחלנו לעבוד הזמן לא זז ובסוף המשמרת יצאתי מהמפעל בדילוגים.
באותה תקופה מה שעניין אותי זה הלימודים וחוג הריקוד שהשתתפתי בו.
באותה שנה נהייתי גם המדריכה המחליפה של אותו החוג.
זה היה מקום שקיבל כל אחת כפי שהיא, נתן לכל נערה להתבטאדרך הריקוד ולהרגיש הכי חופשיה שאפשר.
החוג איחד נערות במגוון גילאים ועזר לכל אחת להרגיש חופשיה ומלאת בטחון מול המשתתפות בחוג ומול הקהל בתחרויות.
רקדתי היפ-הופ מגיל 12.
בהתקרב ליום הגיוס החלטתי שאני הולכת להיות לוחמת!
התחלתי לשלב עם חוג הריקוד גם קבוצת כושר קרבי.
ההורים שלי לא הסכימו שאהיה לוחמת.
הם רצו שאני אממש את האהבה שלי ללמידה, שלא אבזבז זמן ואתחיל תואר כלשהו.
מה שההורים רוצים זה דבר אחד…
ומה שהילדים עושים זה דבר שני…
לא רק שהתגייסתי להיות לוחמת, גם יצאתי לפיקוד!
שם, בין היתר תפקידי היה לדאוג שהלוחמים יעברו את מבחן הכושר ואז…
אז…התאהבתי.
לא בלוחם, אלא בחדר הכושר.
כמי שהגיעה מעולם הריקוד חדר הכושר נראה לי כעולם ומלואו, מלא במסתורין.
הבנתי שזו אחת הדרכים להתחזק ולהוות דוגמא אישית.
התחלתי ללמוד כל מכשיר וללמוד מה ההשפעה של האימונים על הגוף.
תוך כדי השירות הצבאי החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד לעומק כשאשתחרר.
ובאמת כך היה.
במהלך הלימודים החלטתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק.
זה היה נראה לי תחום חשוב ביותר שהמודעות אליו לא מספיק גבוהה כמו שהיא צריכה להיות.
הרגשתי שאני רוצה ויכולה לעזור לאנשים להיות גאים בעצמם, להתחיל לאהוב כושר,
להילחם בתופעת ההשמנה ולקחת את עצמם בידיים.
מבחינת הסביבה שלי, הייתי מוח מבוזבז…
משוחררת שלא עושה "מועדפת" ולא הולכת ללמוד תואר,
הולכת לעבוד בתחום שקשה מאוד להתפרנס ממנו.
גם אני חשבתי באיזה שהוא מקום שייתכן וזה נכון.
ידעתי בתוכי שאני לא מוותרת עד הרגע שבו אוכל להגיד-נתתי מעצמי2000% ולא הלך לי.
ואמרתי לסביבה שלי-שלא אדע אם לא אנסה ושאני רוצה לחוות ולהחליט בעצמי.
היום אחרי שנתיים של ניסיון בחדרי כושר וסטודיו׳ס למיניהם-התחלתי את דרכי העצמאית.
יש לי סטודיו משלי שאני משכירה כדי לעשות את מה שאני אוהבת ולקום לעבודה שלי בחיוך.
אני לא מסתכלת על מחוגי השעון לראות מתי הזמן יחלוף,
כשאני כן מסתכלת על המחוגים, זה כי אני מחכה לך!
שתסיימי את יום העבודה, שתבואי אליי עייפה…
אחרי שהשקמת בשעה שש בבוקר, אחרי ששמת והחזרת את הילדים מהמסגרות,
אחרי שעבדת, הכנת אוכל ויצא ממך כל המיץ.
אני מחכה לך, לשעה שכולה מוקדשת לעצמך, לשעה שתגיעי אליה בחיוך
ותקבלי אנרגיות ממני,מהאווירה וממה שהאימון יוציא ממך!
כדי שתוכלי להיות חזקה בריאה ולאהוב את מה שאת רואה במראה.
אבל לפני זה..
האם את זוכרת את השאלה ששאלתי בתחילת הפוסט? אם את אוהבת את העבודה שלך?
אז אני רוצה לשאול אותך גם-אם את אוהבת את הגוף שלך?
בקשר לשאלה הראשונה כנראה שאם התשובה היא לא, לא אוכל לעזור לך יותר מידי.
מה שכן, אוכל לומר לך שני דברים:
1.שאני אוהבת את העבודה שלי! מאוד אוהבת אותה.
2.שאם התשובה לשאלה השנייה שלך היא לא, לא רק שאוכל, גם אשמח ביותר לעזור לך לגרום לזה להשתנות.
המשפט שמוביל אותי: ״עדיף לנסות מאשר להצטער״…
מצרפת לך את דף האינסטגרם שלי,
בו תוכלי לעיין בתכנים שאני מעלה
ולשאול אותי כל דבר שעולה לך לראש,
על עבודה, הגשמת חלומות, כושר, תזונה ועוד.
https://www.instagram.com/izabel_24fit/
מאחלת לך חיים מלאי אנרגיה.
איזבל
© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: איזבל מטטוב
כתיבת תגובה