לוחמת גם בחיים האמיתיים / עמית אבן

אני עמית אבן מאמנת כושר מגבעתיים.

בת לשלושה הורים ואחות לשלושה אחים.

בגיל שנה הוריי התגרשו ואבי נישא בפעם השנייה.

מאז ומעולם חשתי כי אשתו השנייה התייחסה אליי כאל הבת שלה לכל דבר ועניין ואני אליה כאם.

אני בחורה שאפתנית, חרוצה וחייכנית, אוהבת לעבוד עם אנשים,

מעוניינת להתפתח בעולם המנטורינג בפן העסקי ולהוביל אנשים למקום טוב ושלם יותר עבורם.

הסביבה הקרובה מכנה אותי בכינויים רבים כמו: נינג'ה, פאייטרית ומנהיגה, מאמינה שזה בגלל הסיבה שאני הולכת עם האמת שלי.

אני פשוט מדביקה אנשים במוטיבציה ובאנרגיות שלי בין אם זה בזמן האימונים כאשר אני משרה אווירה כיפית

ובין אם זה בבית כאשר אני משתדלת להיות האחות הטובה ביותר לאחיי ולעזור בבית במה  שאני יכולה.

בגיל 16 התחלתי להתאמן לצבא. 

5 שנים לפני השירות הצבאי ידעתי שאני רוצה להיות לוחמת, כנראה שזה נבע מהשיח על השירות של אחותי שהייתה לוחמת בעצמה.

השיח גרם לי לחקור בעצמי מה אני רוצה, קראתי רבות אודות תפקידי הצבא השונים ובתוך תוכי התחלתי להרגיש תחושת שליחות למדינה.

האימונים שלי היו מבוססים בעיקר על ריצות ארוכות.

התחלתי לרוץ רבות בשטחי הפנימייה ולקראת סוף שנת יב' נרשמתי לארגון כושר קרבי על מנת להיות מוכנה אף יותר לקראת השירות.

האימונים גרמו לי לתחושת שחרור מופלאה, בזכותם הצלחתי להאמין בעצמי ולצבור תחושת ביטחון דבר אשר זמן רב לא חשתי.

אז למה לא הרגשתי ככה עוד קודם?

למעשה ההחלטה לעבור לפנימייה נבעה מתחושות מעורבות.

בגיל 15 חוויתי חרם שהתבטא בבריונות ברשת: הצקות, שיחות ממספרים חסויים, הקנטות.

בעקבות המשבר הזה הבנתי שעליי לעשות מעשה ובחרתי למצוא מקום טוב יותר עבורי.

הספורט היה נקודת המפלט שלי באותן השנים משום שבזכותו הייתי מרוכזת בי, ולא במה חושבים עליי, אם אוהבים אותי, אם מקבלים אותי, נטו בי.

כל המחשבות שהיו לי במהלך אימוני הריצה היו ממלאות אותי, עושות לי סדר, גם אם היו פעמים שהייתי יוצאת להתאמן וחוזרת מעורערת, זה היה מעורערת טוב, ערעור שמניע לפעולה שתטיב עימי.

לכן החלטתי לאמץ את הספורט למעבר, לקחת אותו שלב אחד קדימה ולהיות מאמנת כושר בעצמי.

אני אוהבת לזוז, לנוע, לקפץ, להתגלגל, לעוף, לזחול.

 מבחינתי סוג האימון שאני עושה באותו היום הוא לפי התחושה הנפשית והגופנית שלי.

בימים בהם אני נמרצת יותר אני אעשה פעילות אירובית ובימים בהם אני נמרצת פחות אני אצא לאימון טיפוס או משהו יותר רגוע בפארק.

 הספורט מחשל אותנו,

כמו בחיים גם בספורט אנחנו מציבים מטרות, מתמודדים עם אתגרים, וכובשים יעדים.

מבחינתי הספורט הוא אנלוגיה לחיים.

אימון כושר הוא כלי, כלי שבעזרתו אנו יכולות להסתכל יותר פנימה,

לאתר את עצמנו מבחינה פיזית ולבחון את היכולות הנפשיים שלנו בזמן קושי. 

כמו השרירים בידיים גם את שריר המוח ניתן לפתח וכך עשיתי.

הצלחתי לקחת את הכלי הזה שנקרא ספורט ולהפוך אותו לטיפול, לאתגר את עצמי בכוונה,

להוציא את עצמי מאזור הנוחות כדי שארגיש כי "עשיתי את זה".

אני מודה ומתוודא שהאימון לא קל, ולפעמים אני ממש רוצה לעצור ולוותר לעצמי, אבל אז אני נזכרת במה גרם לי להתחיל ואיך זה גרם לי להרגיש אחרי.

אני מרגישה בתוך תוכי הרבה יותר שלמה מבחינה נפשית ופיזית אחרי אימון.

אני יכולה לפעמים לצחוק מכאב או לבכות מהתרגשות שהצלחתי,

כי שום אימון אינו מובן מאליו, ומבחינתי להתאמן זאת זכות שנתגלתה אליי.

אחרי שנים של אימונים תמיד חשבתי לעצמי מה היה קורה אם עכשיו חס וחלילה הייתי הופכת לנכה, איפה הייתי מוצאת את נקודת המפלט שלי.

לכן אני מעריכה כל אימון שיצא לפועל.

מבחינתי אימון לא טוב הוא אימון שלא קרה.

מעולם לא דמיינתי שזה יהיה חלק מסיפור חיי- חרם, הצקות, בריונות.

הייתי ילדה כל כך מופנמת, הכל הפנמתי, הכל הבנתי ולהכל הצלחתי למצוא סיבה.

הם בטח עושים לי ככה כי רע להם,

היא בטח אומרת לי ככה כי היא מקנאה,

כאילו בפנים סלחתי מראש על הדברים שעשו לי, כאילו הרגשתי באיזה שהוא מקום שאולי זה מגיע לי.

ככל שהתבגרתי הבנתי דבר אחד- לאף אחד לא מגיע שהתנהגו אליו ככה.

אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שעברתי.

אבל אני בהחלט ציפיתי מעצמי להפוך את הקושי לכוח שמניע אותי כיום.

אני תופסת מעצמי כבחורה חזקה,

אני מאוד רוצה להוביל לשינוי חברתי בכל הקשור לנושא של חרמות ודחייה חברתית ואם כבר לעשות משהו אז בגדול

ולכן החלטתי ללכת לתכנית ריאליטי ולחשוף את הסיפור שלי שהוא סיפור של רבים מאיתנו.

המשפחה שלי תומכת בי וגם בזכותם אני נמצאת היום במקום מרגש, שמח ומשמעותי.

האג'נדה שלי לחיים היא:

להפוך לטובה.

אסביר-

יש האומרים "הכל לטובה", אני מתנגדת  להאמין שדברים קרו לטובה.

אני מאמינה ב-ולהפוך לטובה", אנחנו יכולים להפוך את המשבר להזדמנות כדי לקדם את עצמנו מבחינה פיזית, נפשית ומנטאלית.

הדברים שקורים לנו במהלך חיינו יכולים להשפיע עלינו בשלושה אופנים: באופן חיובי, באופן שלילי ובאופן ניטראלי.

אין ספר שכאשר אנו נמצאים בתוך משבר אנו חשים את האופן השלילי של הדבר.

לפעמים הדבר הוא נתון שאינו יכול להשתנות, אירוע, מקרה, שלא ניתן להחזיר לאחור,

מה שכן יכול להשתנות אצלנו זו הדרך שבה אנו מסתכלים על הנתון.

הדרך בה אנו מסתכלים יכולה לשנות חיים, ממש ככה, את שלנו ואת של אחרים.

יכולה להשפיע על ההחלטות שלנו,הדעות שלנו, הערכים שלנו.

אז ברור לי שלא הכל לטובה, אבל את הכל אפשר להפוך לטובה, להסתכל על הדברים בדרך שונה וטובה לנו.

אני לא יודעת איפה אהיה עוד חמש שנים ומאוד קשה לי לחשוב על זה,

זה רחוק ממני בגלל שאני נמצאת בתהליך שבכל יום אני מרגישה הרפתקאה.

החיים שלי מאוד דינמים, אני בחורה עצמאית שרוצה להתפתח בתחום הספורט והמנטורינג ואני באמת לא יודעת להצביע על איפה אהיה בעוד חמש שנים.

מה שכן אני רוצה לקוות שאהיה במקום  מקבל ואוהב.

מאחלת לעצמי להיות הכי אני, תמיד.

לפייסבוק של עמית אבן

© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: עמית אבן תמונה: עמית אבן