מזל שלא ויתרתי / דלית אפרים

שישי בבוקר, השעה 05:45

השעון המעורר מצלצל

בחוץ יורד גשם שוטף

אני מתלבטת אם לקום ולצאת לרכיבה המתוכננת

קמה ומתארגנת

מסתכלת בהודעות אולי יש ביטול … כלום…

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

מארגנת סנדוויץ, חטיף ובננה ומתלבטת

ממלאה מים בשלוקר ומתלבטת

יורדת עם הכלב והגשם מטפטף, מתלבטת

עולה הביתה ומסתכלת שוב בהודעות – יש רק עוד מתלבטת אחת

חושבת לעצמי, מזל שאתמול בערב בהפוגה כבר הכנסתי את האופניים למכונית

נכנסת למכונית, מפעילה את הוויז ומתלבטת

נוסעת ליעד בגשם שוטף ומתלבטת

בכל מחלף חושבת לעשות אחורה פנה

הגשם קצת נחלש

אומרת לעצמי, יש לי חצי שעה נסיעה, מקסימום אגיע ואחזור הביתה.

---

מגיעה למקום המפגש – כולם כבר עומדים מוכנים עם האופניים

תוך כדי התארגנות, עדיין מתלבטת

מתחילים לרכוב – אין דרך חזרה

גשם קל מלווה אותנו בחצי הראשון של הרכיבה

ואח"כ מפנה את מקומו לשמים נקיים ושמש חייכנית

---

מזל שלא ויתרתי.

---

רכיבה נהדרת בשפלת יהודה, נוף אירופאי, הכל ירוק, פורח ונקי

נעים ומרחיב את הלב

ולא פחות חשוב 550 מטר עליות וחברה טובה היה מושלם

תיאור אמיתי ומדויק של אחת הרכיבות מדצמבר 2018.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

היי אני דלית, בת 55.

אימא לרועי (28) ורעייתו טליה ולעינב (23) ובן זוגה שקד.

כל כך הרבה פעמים אני חווה את ההתלבטויות האלה,

בקיץ כשצריך להשכים לפעמים ב 04:30 בבוקר על מנת להספיק לרכוב לפני החום הגדול ובחורף כשקר בחוץ ותמיד נעים יותר להתכרבל בחמימות של הבית.

פעם אחת ויתרתי לעצמי ולא יצאתי לרכיבה מתוך עצלות, וכמה הלקאתי את עצמי אח"כ.

---

פעם אחת ולא יותר.

---

אני מכורה?

אולי, כנראה. אי אפשר להתווכח עם ההרגשה של אושר וכיף המלווה את הרכיבה,

הרגשה של סיפוק על המאמץ וההתגברות על הקשיים ולעיתים על הפחדים, הטיולים ברחבי הארץ וכמובן חברה טובה של אנשים מקסימים הרוכבים איתי.

---

מתי הכל התחיל?

אי שם בקיץ 2013 . אז בעצם הייתי בת 47 !

איך עברו להן יותר משבע שנים…

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

את הקרדיט להיותי רוכבת שטח אני נותנת לבן זוגי לשעבר גל שהכניס אותי לעולם הנהדר הזה.

לזכותו יאמר שהוא התחיל איתי לאט ובהדרגה וכך בניתי כושר וביטחון להתמודד עם רכיבות מאתגרות.

התחלתי ברכיבה עירונית מהבית בגבעת שמואל לנמל תל אביב (כ-13 ק"מ לכל כיוון).

כל קילומטר או שניים עצרנו למנוחה והתאוששות… עם הרבה סבלנות ופירגון הגדלתי כל פעם את המרחקים בין ההפסקות

עד שהגעתי למצב שרכבתי את כל המרחק הזה ללא הפסקות כלל. משם ירדנו לשטח וגם שם התחלנו בהדרגה.

---

רכיבת השטח הראשונה האמיתית שעשיתי (22.8.13) הייתה רכיבת ליל מירח מלא בנחל פרצים.

גם שטח,

גם לילה,

גם רכיבה לאורו של ירח,

גם חווית הזריחה מהר סדום,

גם רכיבת סללום מאתגרת בנחל סדום.

כל הכיף והיופי הזה בכרטיס אחד.

היה מושלם.

כל השאר היסטוריה.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

אז מה אני אוהבת ברכיבות השטח- את האתגר בעליות הקשות שסוחטות את כל הכוחות,

לעיתים הרכיבה בעליה אינה מהירה יותר מקצב ההליכה ברגל, הירידות המהירות, הסינגלים הזורמים, הבולדרים והסלעים שמוסיפים לאתגר ולקושי.

המרחקים ברכיבה משתנים בהתאם לאופי הרכיבה ונעים בין 30 ק"מ לרוב כשמדובר בסניגלים ועד ל-40 ק"מ ויותר ברכיבות מדבריות או רכיבות נפח.

לרכיבות כאלה אני תמיד לוקחת מגיני מרפקים ובירכיים (פריט חובה למי שרוכבת בשטח).

---

כן, גם נפלתי כמה פעמים.

הנפילה הראשונה הגדולה שלי הייתה בסינגל שוקדה בירידה מאתגרת (כשהתלבטתי לגביה ולבסוף החלטתי לרדת אותה)

כשלחצתי בטעות על הברקס השמאלי של הגלגל הקדמי מה שגרם לי לעוף באוויר וליפול על הקרקע כשהאופניים עלי.

נפלתי עם החזה כלפי הקרקע שלמזלי הייתה נקייה לגמרי וללא אבנים.

נפגעתי חזק בצלעות (שריפאו את עצמן עם הזמן) ובכתף יד שמאל (נזקקתי לפיזיותרפיה) ונאלצתי לחזור אחורה ברגל.

ברכיבה אחרת למרסבא במדבר יהודה, נפלתי גם באחת הירידות ופרקתי את האגודל של יד ימין.

היינו באמצע המסלול כך שנאלצתי להמשיך ולרכוב עוד כ-30 ק"מ עם אגודל פרוקה.

מי שמתמצאת, יודעת שעם האגודל של יד ימין מעבירים הילוכים. מכיוון שהאגודל יצאה מתפקוד,

נאלצתי לאלתר ולהעביר הילוכים עם כרית כף היד, כשגם האחיזה בכידון הייתה מאתגרת. כמובן שיש לי שריטות ברגליים ואי אילו סימני מכות.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

פס שיזוף – נושא מאד רגיש שמעלה הרבה שאלות ודיונים בקרב רוכבות.

הרכיבה בקיץ משאירה לנו פס של שיזוף באמצע הירך.

פס מאד מאד בולט בין החלק הלבן שמעל, לחלק השזוף שלמטה.

מה עושים כשלובשים בגד-ים?

הנושא עלה באחד הדיונים בפורום של רוכבות והדעות לגבי זה היו חלוקות בטווח שבין גאווה על הפס מצד אחד לאי לבישת בגד ים מצד שני.

---

אני באופן אישי גאה בפס.

---

אני אוהבת שהרכיבות מביאות אותנו כמעט לכל פינה בארץ.

הכרתי מקומות חדשים, לעיתים נסתרים מאחורי שיחים וסלעים. בחורף אנחנו רוכבים בעיקר בדרום,

במדבר יהודה ובנגב בואכה אילת. למדתי להכיר ולאהוב את המרחבים האינסופיים,

צבעי החום והצהוב השולטים במרחב, הדיונות, הואדיות וההרים. הרכיבה המדברית לא קלה, פני הקרקע אינם חלקים.

בקיץ אנחנו רוכבים בצפון.

נהנים מהרי הכרמל, הגליל והגולן.

נהנים מהפריחה והירוק, מהעצים המצילים על ראשינו ומטבילה במעיינות נסתרים וקרים.

---

דרך אגב, את האופניים אני מכניסה למכוניתי הקומפקטית (מאזדה 2). אני מפרקת את הגלגל הקדמי, מקפלת את המשענת האחורית קדימה ומכניסה את האופניים דרך הדלת האחורית.

אני כבר כל כך מאומנת בתהליך שלוקח לי פחות מ-5 דקות להתארגן. אז מי שמחפשת תירוצים, זה לא המקום.

לפני כשנתיים וחצי רכבתי פעם ראשונה בחו"ל, בבולגריה.

זו הייתה חווית מדהימה בעיקר מבחינת הנופים האירופאים ומזג האוויר החורפי באמצע הקיץ.

בקיץ האחרון הייתי אמורה לרכוב בסלובניה, אבל לצערי הקורונה טרפדה את הטיול הזה.

---

אני מקווה להפוך את הרכיבות בחו"ל למסורת קבועה.

---

אני רוכבת בעיקר במסגרת קבוצה שנקראת "הפמליה" בהובלה של ירון לויתן (כחול עיניים).

זו קבוצה מעורבת של גברים ונשים וכך אני גם אוהבת.

אני מתחברת פחות לקבוצות על טהרת הנשים.

הוא מתכנן את המסלולים והרכיבות ומוביל את הקבוצה.

יש תכנית רכיבות לפחות לחודש קדימה.

הכרתי הרבה אנשים חדשים וטובים.

אני אוהבת את האחווה, החברות שנוצרה, הפירגון, התמיכה וכמובן שאף פעם לא משאירים אף אחד מאחור.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

אני אוהבת לרכוב ללא אוזניות ומוסיקה וממעטת לדבר תוך כדי רכיבה כי אני אוהבת להקשיב לטבע, לשקוע במחשבות.

אני מנהלת דיונים עם עצמי, מתלבטת, חושבת. הקוסמטיקאית שלי אומרת שזה סוג של מדיטציה, כמה נכון.

הרכיבה היא חלק מהותי מחיי כיום.

אני יודעת שכל שישי בבוקר מתוכננת לי רכיבה.

הרכיבה מניעה אותי במהלך שבוע העבודה.

הרכיבה ביום שישי בבוקר פותחת לי את הסופ"ש וממלאת אותי באנרגיות לקראת השבוע הבא.

כיום רוכבים רבים, גם צעירים יותר, עוברים לאופני שטח חשמליים.

אני עדיין שומרת אמונים לאופניים הרגילים. אני נהנית מהעבודה הקשה, הזיעה הניגרת, הדופק שפועם,

האושר שבסיום עליה קשה ומאתגרת, החיוך שמתפשט על הפנים כשאני יודעת שעשיתי את זה.

תחושה של סיפוק כאילו שאני על גג העולם מסתכלת מסביב על הדרך שעשיתי, על הנוף, נושמת את האוויר הצח.

אין תחושה שמרחיבה את הלב יותר מהתחושה הזו.

---

רכיבות מאתגרות במיוחד :

חוצה גולן – יומיים של רכיבות כ-60 ק"מ כל יום ממושב אודם בצפון רמת הגולן לכינרת.

מי שמכיר את המפה רואה בדמיונו רכיבה במגמת ירידה.

במציאות זה הרבה יותר מורכב וקשה. קראתי לרכיבה זו "ירידה במגמת עליה"

רכיבת לילה מים לים, מים תיכון לים כינרת. המרחק הארוך ביותר והטיפוס הגבוה ביותר ברכיבה יומית אחת.

כ- 80 ק"מ, כ-800 מטר עליות, 10 שעות של רכיבה בלחות נוראית.

האתגר היה רב בעיקר בגלל העליות והלחות. סופו של המסלול סינגל בירידה כייפית בעמק יבנאל.

---

כאמור אני רוכבת מעל שבע שנים,

נראה שרק בשנה האחרונה ההורים שלי הפנימו שאני רוכבת על אופני שטח.

---

הם מתעניינים ושואלים. הם כבר יודעים שיום שישי בבוקר מוקדש לרכיבה ואם לא רכבתי מאיזו שהיא סיבה הם מודאגים.

הילדים מפרגנים וגאים בי וכך גם החברים. אני באמת מרגישה הערכה רבה מכל מי שמכיר אותי.

אני אוהבת לשתף את הרכיבות שלי בפייסבוק, להוסיף תמיד כמה מילים שמספרות על הרכיבה. (רוב התגובות שאני מקבלת הם "אלופה". חשבתי שאולי מישהו ימצא מילה אחרת פעם…).

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

אני מרגישה שאני במקום כזה בחיים, בעיקר אולי מבחינת הגיל וגיל הילדים,

שאני יכולה להרשות לעצמי להשקיע את הזמן שאני רוצה ברכיבות (בפועל אני רוכבת בעיקר פעם בשבוע ביום שישי בבוקר…).

רוב החברה שרוכבים איתי הם גברים ואחת התופעות המעניינות ששמתי לב אליה היא שכשאנחנו חוזרים ביום שישי מרכיבה (ולעיתים זה יכול להיות גם בחמש –שש בערב)

כולנו ממהרים הביתה אבל לגברים מחכה ארוחת שישי מוכנה

ואני צריכה להגיע הביתה, להתקלח, לפעמים אפילו לא מספיקה לנוח ואז להתארגן עם ארוחת ערב לילדים ובני זוגם שמגיעים.

רק במקרים מאד מיוחדים כשאני יודעת שנחזור ממש מאוחר אני מוותרת.

---

בקורונה גיליתי שיש פלוס גדול לרכיבה על אופניים.

---

גם בימי הסגר, יש הבנה שהספורט חשוב לבריאות הנפשית והגופנית של האנשים ולכן מאפשרים לקיים אותו.

וכך אני יכולה להמשיך וליהנות מהרכיבה.

אז נכון שרוכבים ליד הבית אבל לשמחתי אני יכולה להגיע מהבית שלי בגבעת שמואל גם לשטח ולרכוב לאורך נחל הירקון שיש בו פינות חמד

או לרכוב לאורך פארק הירקון ולהגיע לים ואז לאורך הטיילת דרומה עד לראשון או צפונה להרצליה.

---

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

אז חוץ מרכיבות שטח, אני מתרגלת פעמיים בשבוע יוגה נשית.

היוגה טובה לאיזון הגוף, מחזירה לו את הגמישות והיציבות ומאפשרת לי לתרגל נשימות מלאות ועמוקות (כל פעולה שהיא הפוכה למאמץ המתמשך של הרכיבה).

בשנה האחרונה אני גם חורשת את הארץ ברגליים ונהנית לגלות את יופיה של ישראל מזוויות נוספות. (כן כן שישי רוכבת, שבת מטיילת).

השבוע אני חוגגת 55 (חמסה חמסה) ואני פעילה הרבה יותר ממה שהייתי במשך שנים רבות.

כשאני מסתכלת היום על עצמי אני יודעת שאני עושה דברים שעושים לי טוב וממלאים אותי באנרגיות חיוביות.

הגיל הוא באמת רק מספר וכל רגע הוא רגע מתאים להתחיל משהו חדש, לחוות, להתנסות.

תעשי מקרמה, תציירי, תנגני, תשירי, תרוצי או תשחי. זה ממש לא משנה מה.

---

כי כשתעשי מה שאת אוהבת את תדעי שאת במקום נכון בחיים.

---

לפייסבוק של דלית אפרים

---

© 2021 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: דלית אפרים תמונה: דלית אפרים