חברות

 "…תן לי יד ועוד אחד

חברים טובים נהיה

חברים טובים נהיה" (שרה לוי תנאי).

בילדות אנו רוכשים חברים חדשים מכל מיני סיבות. לעיתים בגלל שלאחרת יש צמה יפה, הרצון לשחק באותו המשחק,

השהות באותו הגן או המגורים באותה השכונה או אולי אותה האהבה למשחקי הדימיון או השובבות.

ככל, שאנו גדלים ומתבגרים לא תמיד החברויות אותן רכשנו בגילאי הגן, בית הספר והצבא ממשיכות איתנו הלאה.

אנו מתחברים עם השותפים לקבוצת הרכיבה, האמהות בגינה, חברים לעבודה ועוד סיבות שונות ומשונות.

"חבר אחד לימד אותי לשיר

חבר אחד לימד אותי לשמוח

גם חברתי הציעה לי לקחת קצת אויר

ואת הרע מהר מאוד לשכוח.

היה מי שלימד אותי לבכות

היה מי שעזר לי גם לסלוח

מכל הלטיפות, העלבונות והמכות

נשאר לי רק אל תוך עצמי לברוח.

מכל החברים שלי קיבלתי את הטוב

את החיוך נתן לי החבר הכי קרוב…"  (מילים דודו ברק).

החברים האמיתיים שלי הם אלו, שבזכות החברות איתם, אני מרשה לעצמי להיות אני האמיתית.

בלי כל המסכות, בלי האיפור ובלי ההגנות שאני לובשת אותם ביום יום אל מול החברה כולה.

אני יודעת, שלעולם לא אתקל בביקורת ואם תיאמר ביקורת היא תהיה ממקום של אהבה,

דאגה, פירגון אמיתי ואכפתיות כנה.

אני חושבת על חבריי וצוחקת לעצמי, היות וכל התיאוריות גורסות כי רושם ראשוני קובע,

החיים לימדו אותי, שאילו כלל זה היה נכון, כפי הנראה חלק מחבריי לא היו חבריי

(כן, הכוונה אלייך גברת אימפולסיבית הורסת תוכנות).

 "צחקי והעולם כולו יצחק איתך, תבכי ורק החברות יבכו איתך" לורלי קולנסקי.

נתמזל מזלי ופגשתי אנשים טובים באמצע הדרך.

להיות סופרוומן, שחייה נעצרים בחריקת בלמים טומנת בחובה קשיים ואתגרים רבים,

אך גם את הזכות לגלות מי הם חברייך האמיתיים זכיתי בחברות- חבורה מצומצמת

(שבעת ההיא התגלו הטובות והמיוחדות שבהן…וגם אלו שפחות…הרבה הרבה פחות!):

זו שעמדה וצעקה עליי שאני לא חולה ורק מדמיינת, כי זו המציאות שהיא רצתה לראות,

זו ששטפה את הרצפה בביתי גם אם לא תעשה זאת בביתה כי היא יודעת שלי זה חשוב,

זו שלא התביישה ללכת איתי לרופאים ולדרוש שהתייחסו אליי ברצינות שיתנו לי טיפול מתאים ויאלצו אותי לנוח,

זו שהחזירה את בני הקטן מספר ימים בשבוע מהגן (גם אם המשמעות הייתה לאחר להביא את ילדיה מהגן),

אלו שפשוט תמיד יהיו שם בשבילי יצחקו ויבכו איתי,

יסעו איתי לחופשה גם אם המשמעות שיפספסו חוויות כי אני לא יכולה לעשות אותן,

אלו שתמכו בי בטלפונים יומיומיים ובביקורים שבעצם החזיקו אותי בשפיות, בחיים.

חברה שלי, נוסעת השבוע למדינה אחרת לתקופה ארוכה.

אני גאה בה על התעוזה ועל הצעד האמיץ שהיא ומשפחתה עושים.

יחד עם זאת, הדמעות גודשות והלב נחמץ מגעגועים.

אבל הכאב שווה כי לא הייתי מוותרת ולא אוותר על החברות הזו לעולם.

 "אולי אין דבר כזה כמו חברים טובים וחברים רעים – יש רק חברים,

 אנשים שניצבים לצידך כשאתה נפגע, ועוזרים לך לא להרגיש לבד.

 אולי כדאי לחיות למענם. אולי כדאי אפילו למות למענם, אם זה מה שנגזר.

 אין חברים טובים ואין חברים רעים. רק אנשים שאתה רוצה, שאתה צריך להיות איתם.

 אנשים שיבנו את ביתם בתוך ליבך" – סטיבן קינג (מתוך הספר "זה").

© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא, צילום: אילן כהן